סיפורי צדיקים

רבי שמואל שניאורסאהן, הרבי המהר”ש, הוא האדמו”ר הרביעי בשושלת חב”ד־ליובאוויטש. נולד בב׳ אייר תקצ”ד, תפארת שבתפארת, לאביו אדמו”ר הצמח־צדק ולאמו הרבנית חיה מושקא. נקרא על שמו של הצדיק הנסתר, ר׳ שמואל שואב המים מפולוצק. למרות היותו צעיר הבנים, המשיך את נשיאות אביו בליובאוויטש, במקביל לרוב אחיו שנהגו נשיאות בעיירות אחרות. נישא לאחייניתו מרת שטערנא שניאורסאהן, ולאחר פטירתה נישא לבת דודו הרבנית רבקה. פעל רבות למען יהודי רוסיה והיהודים בכלל, בהקמת ישובים יהודיים ובשתדלנות אצל השלטונות. טבע את הביטוי החסידי הידוע ׳לכתחילה אריבער׳ וכך אמר — ”העולם סבור שכאשר לא יכולים ללכת מתחת צריכים לעבור מלמעלה, ואני סובר שמלכתחילה צריכים לעבור מלמעלה, לכתחילה צריכים לפעול בחוזקה, לא להתפעל מאף דבר, ולבצע מה שצריכים לבצע, וכאשר מתחילים כך, עוזר הקדוש ברוך הוא”. הרבי המהר”ש נודע בכך שנהג בעשירות וברחבות. הסתלק בי”ג תשרי תרמ”ג בגיל 48 ונטמן בליובאוויטש באהל אביו הצמח צדק. בנו רבי שלום דובער קיבל את הנשיאות אחריו.

הרב החסיד רבי דוד צבי חן ז"ל, רב דטשרניגוב, כשהיה מבקר, כדרכו, את אדמו"ר מהר"ש  בליובאויטש, איחר פעם את זמן ה'יחידוּת'. הלך לחדר הסמוך לחדרו של הרבי, וחיכה שם עד שהרבי יעבור דרך חדר זה, ואז ישאל אותו מה לעשות, כי הוא מוכרח לנסוע הביתה. לאותו חדר בא אז המשרת של הרבי להחליף את כלי הלבן של הרבי אחר ה'יחידוּת', כי במשך ה'יחידוּת' היו נעשים רטובים מזיעה. אמר המשרת לרבי דוד צבי: אולי יודע מר מה הוא מזיע שם כל כך ב'יחידוּת'? זמן ה'יחידוּת' נמשך היום סך הכול שעה אחת, והוא כל כך מזיע!
שתק רבי דוד צבי. והמשרת אמר עוד פעם: מה הוא, ריבונו של עולם, מזיע שם כל כך?
מיד נפתחה הדלת של חדר הרבי, והרבי פנה למשרתו ואמר: אני מפטר אותך מהיום מעבודתך. ממשכורתך לא ייגרע דבר. לך לך הביתה, ובכל שבוע אשלח לך את משכורתך לביתך.
והוסיף: מה לא תבין על מה אני מזיע. במשך השעה היו אצלי על "יחידוּת" חמישה ועשרים אנשים. בשביל שאוכל להשיב עצה נכונה להשואל, אני צריך להרגיש בצרתו ממש כמו שהוא בעצמו מרגיש, ואני מוכרח להפשיט את עצמי מלבושי ולהתלבש בלבושיו שלו, ושוב כשאני צריך ליתן לו עצה לא אוכל לעשות כן כשאני עדיין בלבושיו, כשם שהוא בעצמו אינו יכול לשית עצות בנפשו, ואני צריך להפשיט את עצמי מלבושיו ולהתלבש בלבושים שלי, ובכן לכל שואל ושואל אני צריך לעשות פעמיים פשיטה ולבישה, ומעתה הגע בעצמך: במשך שעה, אם אדם צריך חמישים פעם להתפשט ולהתלבש, כלום אפשר שלא להזיע?…

עצמת האכפתיות של המהר"ש מחסידיו קשורה בכך, שהרבי המהר"ש שייך לספירת התפארת – יום הולדתו הוא  "תפארת שבתפארת",  ואילו יום פטירתו הוא י"ג תשרי, שעל פי האריז"ל קשור גם הוא לספירה זו (כאשר ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות מקבילים לאותיות שם הוי', י"ג תשרי מקביל לו' שבשם – התפארת).

בכוחות הנפש, התפארת היא מידת הרחמים. יותר מכל מידה אחרת, מתאפיינים הרחמים בתחושה של המקבל ובהבנה של המקום בו הוא נמצא – ובהתאם לכך, מכוונת ההשפעה אליו. סיפור אחר אודות ה'יחידות', מתאר שיחה בינו לבין אביו, הרבי הצמח צדק:

לרבי הצמח-צדק, כמו לכל רבי, היו זמני יחידות. היתה זו עבודה קשה מאד, ופעם אחת, בסוף לילה ארוך של קבלת אנשים ליחידות, התבטא בפני בנו המהר"ש שהיה נוכח אז בחדרו – למה אני צריך את זה? האם לא פשוט וטוב יותר שאכתוב חסידות ואפיץ זאת וכל אחד ואחד ימצא מרגוע לנפשו בדברי אלהים חיים?! הרבי מהר"ש, שהיה אז בחור צעיר, ענה מיד. הוא ניגש לספריה, הסיר את הוילון שהיה פרוש על מדפי הספרים והצביע על מדף אחד שהכיל עשרות כתבי חסידות כתבי יד אביו, ושאל את אביו אם היה יכול לכתוב ספרים כאלה, אם לא היה מקבל אנשים ליחידות. מיד הודה לו אביו שלא.

לרבי הצמח צדק היו כמה בנים אדמו"רים, אך הוא בחר בבנו הצעיר למלא את מקומו בליובאוויטש. לפני הסתלקותו, אמר הצמח צדק לבנו את הפסוק באיוב: "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם". הרבי מהר"ש לא הבין את דברי הצמח צדק, אך רק אחרי שהרבי מהר"ש נפטר הבינו כי "אחד באחד יגשו" היינו יג ב-יג, יג ניסן ב-יג תשרי, שני ימי ההילולא… הקשר ההדוק ביניהם מאפשר לו לרדת לעומק דעתו של אביו, ולפייס אותו עם העבודה הקשה של ירידה אל החסידים והתלבשות בלבושיהם. היחס בין המהר"ש לאביו הוא כמו היחס בין הדעת לתפארת – הדעת היא נשמת התפארת, וכאן המשמעות היא שהאדמו"ר הצמח צדק נוטה להזדהות "רוחנית" ומופשטת יותר, כשם שהדעת היא ספירה של שכל (אמנם היא כוללת גם רגש ותנועת נפש של הזדהות, אך ביחס לתפארת היא עדיין 'מרחפת' ושכלית). לעומתו המהר"ש מעוניין ברבי המגיע אל החסידים ופוגש בהם ממש – יחידה שבנפש עם יחידה שבנפש, מתוך הזדהות מלאה בין הנשמות.

הצמח צדק דימה את עצמו פעם לכובען – כמו כובען המניח בחנותו כובעים במידות שונות, גם הוא כותב מאמרי חסידות שונים בלי להתכוון לאדם מסוים. אחר כך מגיעים האנשים, לומדים את המאמרים ובוחרים להם את המאמר שנגע בליבם – ה'כובע' המתאים להם. אך המהר"ש מתעקש להוכיח, שכל עושר החסידות של אביו נובע מהמפגש הישיר עם החסידים, ולא מהשפעה מרחוק עליהם. המפגש המייגע הזה מזכך את כלי המח והלב, ומתוך הזיכוך הזה ניתן לזכות לסתרי תורה עמוקים.

סיפור ידוע נוסף, מספר על שנה שהופיע בספרים שהיא שנת קץ, שנת ביאת המשיח – שנת תר"ח. לאחר שהשנה עברה ומשיח לא בא אמר הרבי הצמח צדק לבנו שאכן בשנה זו היתה 'ביאת המשיח', הרי בשנת תר"ח הודפס הלקוטי תורה. הרבי מהר"ש ענה על כך, כי זה לא המשיח שאנו מחכים לו… ספירת התפארת לא מתפשרת על רחמים הנוגעים בליבו של הזולת, ועל משיח בשר ודם, שיגאל אותנו ברחמים.