סיפורי צדיקים

רבי אשר פריינד, מצדיקיה המיוחדים של ירושלים, נולד לרבי אריה מרדכי ולחיה רבקה דבורה, מצאצאי האדמו"ר רבי אהרן הגדול מקרלין ונישא לצביה, בתו של רבי אברהם שטרנברג, מרבני צפת. מצעירותו סייע לעניים, לנדכאים ולשבורי לב, ובמהלך השנים הקים את ארגון "יד עזרה". אנשים פנו אליו מכל העולם כדי לבקש את עצתו וברכתו. היה חסידו של רבי אברהם אלימלך מקרלין, ולאחר פטירתו, בהשפעת חברו רבי גדליה קעניג, היה מבקר אצל רבי אברהם שטרנהרץ שהעריכו. בצעירותו למד בחברותא עם רבי בנימין רבינוביץ. התיידד עם רבי אברהם אלימלך שפירא מגרודז'יסק, רבי שלום נח ברזובסקי מסלונים, ורבי שמחה בונים אלתר מגור. חלק מהנהגתו היה מנהג ההתבודדות, והיה ידוע כ"רופא הנפש" – מטפל בחולי נפש בדרך האמונה – ופסיכיאטרים ופסיכולוגים נהגו להיוועץ עמו. ה"דרך" הייתה גולת הכותרת של משנת רבי אשר, והוא עסק רבות להשיב אנשים בתשובה ולקרב אותם לאמונה טהורה בה' יתברך. נסתלק במוצאי יום כיפור ה'תשס"ד לאחר שהכין את תלמידיו לכך שזהו יום פטירתו, ונטמן בהר המנוחות.

סיפר הרב צבי פוקס מחיפה: בראש השנה לפני כארבעים שנה, כנער צעיר, שהיתי במחיצת האדמו"ר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א. הרבי הזכיר בדבריו בטיש את נושא התשובה ואמר "צריך לחזור בתשובה". שאל אחד מזקני החסידים "וכיצד עושים תשובה?", ענה הרבי: לתשובה אפשר לזכות ולהגיע על ידי מידת האמת. "מי שמחזיק במדרגת אמת, יכול לשוב בתשובה", אמר הרבי ולא הסביר את עצמו.

למחרת, בצום גדליה נסעתי למירון. פגשתי את ר' אשר במערת רשב"י. ניגשתי אליו ליטול שלום ור' אשר שואל אותי, "עשרת ימי תשובה התחילו, עשית תשובה?". "כיצד עושים תשובה?" שאלתי. באוזני עוד הדהדו הדברים ששמעתי אתמול מהרבי מלעלוב… ר' אשר נתן בי מבט מחוייך, "על ידי אחיזה במידת אמת אפשר לעשות תשובה".

מאד התלהבתי, זה היה רוח הקודש בגלוי. אותן מילים ששמעתי אמש מהרבי. סיפרתי לר' אשר מה שהיה אתמול בטיש אצל הרבי מלעלוב ושאלתי, מה פירוש הדברים, כיצד זוכים לתשובה על ידי מידת אמת. הסביר לי ר' אשר את הענין על פי משל:

ראובן העשיר ישב ואכל ארוחת ערב במטבח ביתו. לפתע שמע דפיקות על הדלת. הוא ניגש לפתוח והתרגז כשראה שזהו קבצן כחוש. "רחמים" התחנן הקבצן, "תן לי משהו לאכול או מעט כסף, אחרת אמות ברעב". אבל ראובן דחה את הלה בכעס ולא נתן לו מאומה. הקבצן שהיה על סף גוויעה ברעב, אכן מת לאחר זמן קצר. ראובן שמע זאת ולא הצטער במיוחד.

לאחר כמה ימים ישב עם כמה ידידים, אנשי עסקים כמוהו, ועמד לחתום על הסכם שיניב לו רווחים גדולים. על סף החתימה דופקים בדלת. הוא ניגש לפתוח, ורואה קבצן כחוש מתחנן על נפשו. אילו היה לבד בבית היה נוהג בו כמו בראשון, אבל כעת איננו יכול. זה לא מתאים. הוא מוקף ידידים שיחשבו עליו דברים שליליים. התדמית שלו תיפגע. ברוחב לב מדומה הוא פותח את ארנקו. שולף אלף דולר ונותן אותם בחיוך נדיב לקבצן. החדר מתמלא לחישות התפעלות ומבטים משתאים. "נדבן גדול, צדיק, רחום וחנון". הקבצן עצמו אינו יודע את נפשו מרוב הכרת טובה. "הצלת את כל משפחתי" הוא מודה נרגשות לראובן. "בקשתי רק שקל ונתת לי אלף דולר. אשריכם ישראל".

לאחר שהלכו החברים ונחתמו העסקאות המוצלחות חש ראובן סיפוק נפשי גדול. הרבה יותר משמחת העסקה המוצלחת, הסבה לו שמחה הצדקה שנתן. מילותיו הנרגשות של העני לא חדלו מלצלצל בראשו. "החיית את נפשי". קריאות ההתפעלות של החברים גרמו לו עונג בל יתואר. הרי אתה בעצמך שילחת אחד כזה מהבית כשאיש לא ראה, והנחת לו למות ברעב? את זה הוא כבר לא זוכר…

שמעון העשיר לעומתו, עבר בדיוק אותו מקרה. את הקבצן הראשון שילח מביתו ונתן לו לגווע ברעב, ואילו את השני תגמל ביד רחבה בגלל עיניהם המתבוננות של חבריו. הנפקא מינה בין שני העשירים היא כי אצל שמעון, לאחר שהלכו החברים, נזכר כיצד לפני חודש גרש מביתו את הקבצן הראשון וגרם בעקיפין למותו, ובמקום לחוש גאווה הוא התמלא בייסורי מצפון קשים. הרי גם עכשיו לא השתניתי והייתי מעיף את הקבצן מהבית, חושב הוא בלבו, אילולי חברי המתבוננים. אם כן, את הצדקה נתתי רק בגלל שהקב"ה שלח לי סיבה, את החברים. לא אני גרמתי לחברים שיבואו אלי ויתבוננו בי ובהתנהגותי מול העני, וכיצד יכול אני להתגאות בדבר שאינו שלי?

"מבין אתה?", סיים ר' אשר את ההסבר, "תשובה פירושה להשיב, להשיב כל דבר אל הבורא ולהבין שאילולי הסיבה ששלח לנו, היינו נכשלים בכל החטאים שבעולם, ולא היינו עושים מעולם אף דבר טוב. כיצד יכולים אנו להתגאות במעשינו הטובים, הרי הם נגרמו כתוצאה מסיבה, והסיבה היא לא מאתנו, המעשה הטוב שעשינו הוא לא שלנו!".

"זכור זאת", הדריך אותי ר' אשר, "כעת לא תוכל להבין את הדבר, אבל תחשוב על כך שוב ושוב, ותחיה עם זה בכל עת עד שתגיע לידי כך שזה יהפוך חלק בלתי נפרד ממחשבתך".

***

סיפר תלמיד: דיברתי פעם עם ר' אשר על תשובה, ואמר לי ר' אשר: אתה יודע מה זה תשובה? תשובה זה להיות שמח. תשובה זו שמחה. אח"כ מצאתי ממש כעין זה בספר "דגל מחנה אפרים" (בסוף הספר בחלק הליקוטים) וזה לשונו:

"כי בשמחה תצאו מכל הקליפות ומן הגלות, ואם הוא מקבל הכל בשמחה, ממילא הוא ממשיך שמחה עליו ועל כל הדברים ועל כל העולם, ויתפרדו מעליו כל פועלי און ומוחלין לו על עוונותיו".

[ר' אשר – מפי תלמידיו]

בתורות החסידות ובסיפורי צדיקים, מדובר רבות על תשובה בשמחה ווידוי בשמחה. איך עושים זאת? הלא חשבון הנפש שמתאר ר' אשר נדמה כמלא מרירות, אפילו דיכאון. האם מי שאין בו שום דבר טוב יכול להיות שמח?

ספר התניא, ספרם של בינונים, הוא ספר של בעלי תשובה. אם הבינוני עובד כדבעי, הוא עושה תשובה עוד לפני שהוא חוטא – אך לבינוני יש יצר הרע של רשע, הוא מועד לחטוא, וסגנון העבודה שלו הוא סגנון של בעל תשובה. אכן, ידוע כי אדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים "בעלי תשובה".

שיאו של התניא, במובן זה, הוא הציטוט מספר הזוהר: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (בכיה תקועה בלבי מצד זה, וחדוה תקועה בלבי מצד זה). בפרט בדורנו, דור של תשובה, הבסיס לעבודת ה' מאוזנת הוא יחידת הפרקים כ"ו-ל"ד בתניא, הפרקים שמדברים על היחס בין שמחה למרירות ובעצם מלמדים את "נשיאת ההפכים" הזו של בעל התשובה. מהיכן מקבלים את הבכיה והחדוה?

על פי פשט, הבכיה היא על החטא והריחוק ואילו השמחה היא על התשובה: חרטה על העבר וקבלה לעתיד. אך יש גם ממד עמוק, קיומי, לכל אחת מתנועות הנפש. כמו שמלמד ר' אשר, התשובה נובעת מהכרת השפלות הבסיסית שבאדם: היותו פגום וחסר, העלול בכל רגע לטעות ולחטוא. אך הוא מצרף לכך את המסקנה, כי הטוב שבאדם נובע מסיוע אלוקי מתמיד שהוא זוכה לו – סיוע המלמד על אהבה ורחמים גדולים ותמידיים, השופעים תמיד אל האדם.

כאשר האדם יודע את מצבו ומרגיש תמיד את הנוכחות האלוקית האוהבת, הוא מסוגל לקבל עזרה משמים. גאוותו לא חוסמת אותו מלהודות בצורך להיעזר, ואילו האמונה בטוב ה', אהבתו ועזרתו שומרת עליו מליפול ליאוש וחידלון. ההסתכלות הזו נותנת משמעות אחרת לגמרי לכל תהליך התשובה. היא הופכת אותו ממאזן-שנתי של מצוות ועבירות, כשאני רוצה להקטין את ההפסדים ולהגדיל את הרווחים, לתשובה אל ה' ממש.  "אם תשוב ישראל… אלי תשוב".

מסופר, כי כאשר ישב אדמו"ר הזקן בכלא הרוסי, הגיע קצין משטרה חשוב לחקור את הרבי. למראה תואר פניו בהיותו שקוע במחשבות הבין הקצין כי לפניו אדם מיוחד ורם מעלה.
הקצין עצמו היה איש משכיל, בקיא גם בתורה, ותחילה ביקש מן הרבי לשאול אותו דבר מה. רבי שניאור זלמן נענה לבקשתו, והקצין פתח ושאל: "התוכל לומר לי את פירוש הפסוק שבו מסופר כי לאחר שחטא אדם הראשון והסתתר בתוך העץ, קרא אליו אלקים 'וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה'? כיצד ייתכן שהקב"ה לא ידע היכן נמצא אדם?".
השיב לו הרבי בשאלה: "האם אתה מאמין שהתורה היא נצחית וקיימת בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?".
"כן, אני מאמין בזה", אמר הקצין.
על כך אמר הרבי: "זהו פירוש הפסוק: בכל יום קורא הקב"ה אל האדם ושואל אותו 'אַיֶכָּה', היכן אתה בעולם?!" וביידיש אמר הרבי: "וואוּ האלסטוּ אין דֶער וֶועלְט?!" (=היכן אתה בעולם).
"זמנו של האדם קצוב", המשיך ואמר, "מספר מוגבל של ימים ושנים ניתן לו כדי שיעשה טוב עם אלקיו ועם בני האדם. בשל כך שואל אותו אלקים 'אַיֶכָּה', כלומר: שים לב והתבונן היכן אתה בעולמך, כמה זמן נמצא אתה בעולם ומה עשית בכל הימים והשנים". כעת פנה הרבי, הביט בקצין והמשיך: "למשל אתה. חיית כך וכך שנים. מה עשית בהן? האם היטבת עם מישהו?".
הקצין התרגש מן הביאור, ומכך שהרבי ידע את מניין שנותיו המדויק. הוא טפח בידו על כתפו של הרבי וקרא "בּרָאבוֹ!" ואחר כך, כשפגש את הקיסר, לימד זכות על הרבי והפליג בשבחיו.

השאלה אודותיה דיבר הרבי, נשאלה בראש השנה – יום הולדתו ויום חטאו של אדם הראשון. בכל ראש השנה מהדהדת השאלה הזו בחלל העולם, וה' יתברך קורא אלינו: אַיֶכה? מה עשית בשנה הזו, ובכל שנותיך? יש בכך זעזוע, בכי וחרטה – אך אוזן רגישה שומעת את רחמיו וצערו של ה', הפונה אל האדם ומבקש ממנו בעדינות לשוב אליו.

מפגש השפלות האנושית עם הרחמים של ה' הוא בעצם יחוד ביניהם – החזרת פנים בפנים, כאשר אני מרגיש את הצורך שלי בה' ואת הרחמים שלו עלי, ואילו הוא מקבל אותי באהבה. יותר מכך – ביחוד הזה, כמו שהאדם זקוק לה' ולקשר איתו, גם ה' כביכול "זקוק" ליהודי. באהבתו הוא בחר להתגלות אלינו כמלך, ובחר בעם ישראל כרעייתו – כאשר "מלכא בלא מטרוניתא, לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול". ההכרה בכך הופכת את התשובה לשמחה – שהרי העצב על החסרונות שלנו נובע מתחושת הדחיה, מהחשש שמא נהיה לא ראויים לאהבה. אך כאשר חשים את ה' כמלך אוהב, ואת עצמנו (בכלל ובפרט) כמלכה האהובה על כל חסרונותיה, נמסכת הבכיה בחדוה גדולה.

(מתוך שיעורי ח"י-כ' אלול תשפ"א)