סיפורי צדיקים

הצדיק רבי אברהם יעקב מסדיגורא, היה נוהג בליל בדיקת חמץ לספר מעשה זה:

בכפר אחד הסמוך לעיר קולבסוב דר יהודי, שהיה חוכר את בית המזיגה מאדון הכפר. העסקים של אותו יהודי לא היו טובים, ולא יכל לשלם להאדון במועדו את תשלומי החכירה. האדון שלח כמה פעמים לבקש את דמי החכירה, והוא – אין לו לשלם. איים עליו האדון בכמה איומים, וללא הועיל. ויהי ביום שבת הגדול, שלח האדון את הקוזקים שלו, שילכו לביתו של היהודי, ויעשו שם אי-סדרים, למען הענישו. הלכו הקוזקים ועשו חורבן בבית: שפכו על הרצפה את עביט השופכין, לקחו מהתנור את הטשולנט והשליכוהו החוצה, השלחנות והספסלים הפכו ושברו, וכל הנמצא בבית בלבלו, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ודרסו ורמסו כל מה שנזדמן תחת ידם.

לאחר שהלכו הקוזקים, והיהודי ובני ביתו ישבו נדכאים ושוממים מגדל הצרה, נמלך היהודי להפיג קצת את צערו, והלך העירה לשמע את הדרשה של שבת הגדול, שהרב דמתא דורש. ובקולבסוב שמש אז ברבנות הגאון הקדוש רבי אברהם יהושֻע הֶשְל שאחר כך נתפרסם בשם הצדיק מאפטא, בעל “אוהב ישראל”. ויהי כבוא הכפרי לבית הכנסת, מצא שהרב כבר עומד על הבמה ודורש, וכל העם עומדים צפופים, ושומעים את הדרשה, נתכווץ הכפרי בפנה, סמוך לפתח, והכין את לבו לשמוע גם הוא.

ושמע שהרב אומר בתוך הדרשה: שתי ברכות ישנן: “גאל ישראל”, לשון עבר (בברכות אחרונות של קריאת־שמע, ובהגדה של פסח), ו”גואל ישראל”, לשון הווה (בברכת “ראה נא בענינו” שבשמונה עשרה). ברכת “גאל ישראל” מכונת כלפי הגאולה מגלות מצרים, וזו של “גואל ישראל” מוסבה על הגאולה שישנה תמיד, בכל זמן, שאפילו אם יש באיזה כפר יהודי שאין לו לשלם שכר החכירה, והאדון שולח את הקוזקים שלו לעשות לו ‘חורבן’ בביתו, והם באים ומהרסים ומחריבים כל הנמצא בבית, גם ליהודי כזה הקדוש ברוך הוא ממציא לו פדות וגאולה מצרותיו.

מששמע הכפרי דבורים אלה נתמלא שמחה, והלך לביתו שבכפר, הלוך ורקֹד, הלוך ורנן: “הרבי אמר גואל ישראל”! הרבי אמר “גואל ישראל”! והפריץ שלח לפנות ערב עוד הפעם את שלוחיו, ללכת לבית היהודי ולראות מה הוא עושה כעת, אחרי החורבן. באו הקוזקים וראו שהיהודי מלא שמחה, מרקד ומרנן. תמהו על החזיון המשונה הזה, ובאו להפריץ ואמרו לו שכנראה מרוב צרותיו נטרפה דעתו של היהודי, שכן מצאוהו כשהוא יוצא במחול ומזמר ומרנן. בערב שלח הפריץ לקרא את היהודי אליו, חשב היהודי, שבודאי רוצה הפריץ להענישו שוב בענשים שונים, אבל נזכר בדברי הרב על “גואל ישראל”, ושוב לא פחד ולא נבהל כלל, אלא הלך בשמחה רבה.

בא אל הפריץ, וזה פנה אליו בדברי מוסר: “מדוע, מושק’ה, הנך לא־יוצלח שכזה? בעצמך הנך עני, וגם לי אין לך לשלם”.

אמר לו היהודי: “וכי מה, אדוני פריץ, אוכל לעשות?”.

“שמע נא מושק’ה”, אמר הפריץ. “אתן לך פתקא לבית משרפות היי”ש שבעיר, ויתנו לך בהקפה יי”ש בסכום כך וכך, ואתה תמכור את היי”ש ותרוויח קצת, ושוב תעשה ככה עוד איזה פעמים, ויהיה לך כסף גם לשלם לי החוב וגם להוצאות ביתך”.

וכן עשה, ובמשך הימים האחדים שהיו משבת הגדול לערב פסח עלה בידו של היהודי לחזור כמה פעמים על קנית היי”ש, והרוויח סכום גדול. שלם להפריץ חובו, קנה כל צרכי החג ברווח, ובערב פסח צרר במטפחת סך מעות, והביא להרב בקולבסוב, ואמר: “הבאתי להרבי דמי גואל ישראל”.

[‘סיפורי חסידים’ מועדים]

גאולת מצרים, הראשונה שבכל הגאולות, היא גם השורש והמקור שכל הגאולות כלולות בו ויוצאות ממנו. אפילו הגאולה העתידה, עליה נאמר שיציאת מצרים טפלה לה, למעשה נזרעת כבר ביציאת מצרים – ולכן, על אף מעלתה העצומה של הגאולה שאין אחריה גלות, תוזכר יציאת מצרים גם לעתיד לבוא. אמנם כטפלה לגאולת משיח, אך גם כמקור וסיבה לה (ומצד זה נעלית עליה).

כשמקבילים את ארבעת לשונות הגאולה לארבע אותיות שם הוי’, הלשון “גאלתי” שייכת ל-ה’ עילאה, בינה. אכן, על הבינה נאמר כי היא “אם הבנים שמחה”, ולגאולתו זכה הכפרי מתוך שמחתו האמיתית. גם ביחס לגאולה האחרונה, אמר הרבי מליובאוויטש כי נזכה לה על ידי “שמחה בטהרתה” – שמחה אמיתית המתבטאת, כבסיפורנו, בשירה וריקוד בידיים וברגליים. זו “שמחת הרגל” דוקא, שמחת שלֹשת הרגלים שפסח הוא הראש והראשון להם (הגם שלא כתוב לשון שמחה בפסח, מבואר אצלנו שפסח הוא מקור סדרת השמחות של הרגלים: 0 1 3, סדרת המשולשים של סוד שלש רגלים = בראשית = שלשה דברים יחד כנודע).

והנה, “גאל ישראל” “גואל ישראל” = 1156 = גאל (השֹרש) ברבוע (שלמות ההתכללות והתיקון)!

יהי רצון שמכח שמחת ה”גאל ישראל” שבעבר, נזכה בעז”ה ל”גואל ישראל” בהווה ובעתיד תכף ומיד ממש.