סיפורי צדיקים

רבי דוד לייקס נולד בשנת ת”ס בערך, לאביו רבי ישראל – צאצא המהר”ל מפראג. היה מתלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב, שנהג לקחת אותו בקביעות לנסיעותיו הרבות ומינה אותו לאחראי על הניגונים והריקודים בעת שמחה. כיהן כדיין בעיר באר, בבית הדין של רבי שמשון משפיטובקה, ולאחר עזיבתו של רבי שמשון החל לשמש כאב בית הדין. הוא הקפיד מאוד להשתתף בכל דיון בבית הדין, אף בימי זקנותו המופלגת, בצטטו את דברי חז”ל: ”כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית”. בעת פטירתו אמר: “הנני הולך מבית דין לבית דין”. נסתלק בכ”א בניסן תק”ס בגיל מאה, ויש אומרים בגיל מאה ושלוש עשרה.

בתקופה בה כיהן הרה”ק משפיטובקה כאב”ד באר, פשטה השמועה כי חיל הצבא יבוא לעיר ביום השבת. מאחר שהללו היו ידועים לאכזרים המשחיתים ופוגעים כל מקום אליו נכנסו, הסתתר רבי יעקב שמשון עם אנשיו במרתף במשך כל יום השבת, ואילו רבינו נותר לשבת בביתו ולא הסתתר. לפנות ערב פקד רבי יעקב שמשון על אחד מאנשיו שיציץ מן החרכים במרתף לראות אם שורר שקט בעיר, וכן עשה, והבינו שאכן אין כל סכנה. אז שלח שליח מיוחד העירה לברר את המצב לאישורו, ובינתיים הזדרזו להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס, וכשחזר השליח בישר להם שהצבא עקף את העיר ולא נכנס אליה כלל.

יצא רבי יעקב שמשון ואנשיו והלכו לביתו של רבינו, ומצאוהו כשהוא מסב עדיין עם אנ”ש בסעודה השלישית. נענה רבינו ואמר: הרב משפיטובקה! אתם חכמים, והנכם הולכים ומתנהגים בחכמות וחקירות, ולכן נחבאתם כל השבת במרתף. ומה הרווחתם בזה? בנוסף שלא שמעתם קריאת התורה, לא אכלתם חלק מסעודת השבת, ועוד… אבל אני – פתי פשוט, ומאמין!

[אור יקרות]

*

הה”צ הקדוש ר’ דוד לייקס היה חותנו של הרב הקדוש ר’ מרדכי מטשרנאביל, שר’ מאטאלע נשא אשה שניה, שהיתה בתו של ר’ דוד לייקס זלה”ה. והנה, פעם היה שר’ דוד לייקס בא לטשרנאביל, ומקודם הודיע על ידי שליח אשר הוא מוכן לבוא ביום ידוע. וקודם שעת ביאתו נסע הה”צ ר’ מאטאלע לקראתו לכבדו בכבוד גדול לפי כבודו, ולפני נסיעתו הלכו חסידיו לרגלם לקראתו – גם כן לכבודו, ולכבוד רבם.

והנה, הם הלכו מקודם שעה או שתים בכדי שיהיו ויעמדו בעת קבלת שלום. ויהי בהלכם ערך מיל, והנה ראו את עגלה שלו נוסעת ויעמדו ולא הלכו עוד. כאשר ראם הה”צ ר’ דוד לייקס, שאל: מי אתם, ומאין אתם? ויאמרו: חסידי הה”צ ר’ מאטאלע מטשנאביל נחנו! ויאמר להם: יש לכם אמונה ברבכם? ושתקו, כי מי יאמר באמת שיש לו אמונה? ויאמר: אספר לכם מה היא אמונה.

הנה אנחנו תלמידי הבעש”ט, כשהיינו אצל הבעל שם טוב פעם אחד בשבת קודש, אכלנו סעודה שלישית ונמשכה הסעודה עד הלילה כמה שעות. אחר כך בירכנו ברכת המזון ועמדנו שם במקומנו להתפלל מעריב ואחר כך עשינו הבדלה וישבנו תיכף לסעודת מלוה מלכה. הנה אנחנו היינו עניים ואביונים שלא היה בידינו פרוטה חדא אף בחול, ובפרט בשבת… אף על פי כן, אחר סעודת מלוה מלכה אמר לי הבעש”ט הקדוש זכותו יגן עלינו בזה הלשון: דוד! תן על משקה דבש (מעד)! ואף שידעתי שאין בידי כלום, עם כל זה מפני שאמר לי רבי תן על משקה, לא הייתי מסופק, ונתתי ידי בקעשינע ומשכתי אדום אחד (רענדיל, מטבע זהב) ונתתי על משקה. זאת היא אמונה, אמונה היא המשכה.

 [סיפורי יעקב – הוסיאטין]

רבי דוד לייקס נודע באמונתו העזה, ובמידת השמחה שלו – בעקבותיה היה “הממונה על הריקוד והשירה” בחצר הבעל שם טוב. אפילו כאשר נפטרה בתו, לא הניח למנחמים אותו לשקוע בעצבות ואמר: “לא כך קיבלתי מהבעל שם טוב!” רבי דוד נהג אף לומר, כי אין די באמירה “כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד” – מפני שמשמעות האמירה הזו היא שתהיינה תוצאות טובות לדבר שאיננו חיובי כשלעצמו; לא מספיק אפילו לומר “גם זו לטובה” – מפני שיש בכך התפעלות מכך ש”גם זו” היא טובה ולא רעה; האמירה שיש לאמץ היא פשוט: “זו לטובה!” ללא שמץ מחשבה אחרת, או הרהור אודות הדרך בה טוב ה’ מתגלה בעולם.

שתי האמירות ש’פוסל’ כאן רבי דוד אינן אמירות של מה בכך. אלו מדרגות גבוהות, שאפיינו את רבי עקיבא ואת רבו נחום איש גמזו. מתבקש, אם כן, לכלול את שלושת ביטויי הביטחון במבנה חסידי-קבלי אחד, ולראות אותם כתהליך שלם של הכנעה-הבדלה-המתקה – מיסודות תורת הבעל שם טוב:

“כל מאן דעביד רחמנא..” היא אמירה של הכנעה. בהסתכלות זו הטוב נכנע ונסתר תחת מעטה העולם, וגם האדם מכיר בהכנעה במוגבלות ההבנה שלו. “גם זו לטובה” היא אמירה של הבדלה, בה נבדל האדם מן המציאות החיצונית ומצליח לראות את הטוב הגנוז בה. “זו לטובה” היא אמירה של המתקה גמורה, בה הטוב גלוי ופשוט.

הבטחון המוחלט של רבי דוד בטוב ה’, המוליד בנפש שמחה גדולה, הוא גם השורש למידת ה”אן התפעלות” החסידית: דוגמה דומה לזו הופיעה גם בפורים תר”פ – חג הפורים האחרון בחיי אדמו”ר הרש”ב: תחת שלטון הבולשביקים התקיימה התוועדות ארוכה ובלתי חוקית, שנמשכה 12 שעות רצופות. בעיצומה של ההתוועדות נכנסו חיילי הבולשת עם נשק שלוף, אך אדמו”ר הרש”ב לא התפעל. “נאמר חסידות והם יתבטלו”, אמר, ופתח באמירת המאמר ‘ראשית גויים עמלק’.

אכן, כעניין בפני עצמו מדובר על כך רבות בחסידות חב”ד. אך מסיפורי רבי דוד נראה, כי הדוגמה הראשונית לכך היא כאן, בסעודות השבת הנינוחות של רבי דוד לייקס לנוכח איום הפורעים.