סיפורי צדיקים

פעם בא הבעל שם טוב לעיר שאריגראד כאור הבוקר, ויעמוד עם עגלתו בכיכר השוק. כשהלכו אנשי העיר להתפלל בבית הכנסת, קרא אותם אליו ודבר עמהם וסיפר לפניהם מעשיות. ויבוא ר' יעקב יוסף בעל ה'תולדות' לבית הכנסת והנה אין איש, רק השמש. ויאמר אל השמש: מדוע באתי ואין איש? ויאמר השמש: איש יהודי עומד בכיכר השוק ומספר מעשיות, וכולם שומעים.

ויאמר אל השמש: לך ואמור להם שתיכף יבואו להתפלל בזמן התפילה כבכל יום! וילך השמש, וכאשר שמע את דיבורי הבעל שם טוב לקחו הסיפורים את לבו ונשאר גם הוא לשמוע. וילך ה'תולדות' בעצמו לקרוא את המתפללים להתפלל, ובשמעו את הסיפורים לקחו את לבו ונשאר גם הוא…

ויספר הבעל שם טוב, כי בעיר אחת דר סבל אחד שלא ידע דבר, רק להתפלל. והיה בא לבית הכנסת כאור הבוקר לומר תהלים ולהתפלל בציבור, וכל היום היה עסוק במלאכתו הכבדה המשברת גופו של אדם. גם לתפילת המנחה היה בא לבית הכנסת להתפלל בציבור, ובין מנחה למעריב היה שומע שיעור 'עין יעקב' מפי המלמד שלמד לפני אנשים פשוטים כמותו.

בשכנותו גר אברך שפרנסתו מצויה לו, וכשבא לבית הכנסת להתפלל התפלל במתינות, ואחר התפילה למד שיעור גמרא בעיון. וכן קודם מנחה היה נוהג לבוא במוקדם ללמוד שעה ארוכה, ותפילתו היתה במתינות, ובין מנחה למעריב למד לבדו.

פעם אחרי תפילת מעריב נפגשו שניהם ליד ביתם. הסבל הוציא אנחה מלבו, אשר שמע שעבודתו אשר עובד את השי"ת אינה עבודה כראוי וכדבעי. ואילו האברך – שחוק עבר על שפתיו, כאומר: מה לי ולך שכני הפשוט. אין לך ערך לעומת תורתי ועבודתי.

כשהלכו לעולמם ובאו לפני בית דין של מעלה הניחו מליצי יושר את תפילתו ותורתו של האברך על כף המאזניים, ובא המקטרג והניח את השחוק על הכף השנייה – והכריע לצידה. ואילו אצל הסבל, תורה ותפילה לא היו בו, הניחו המליצי יושר את אנחתו על הכף – והיא הכריעתו לכף זכות. ומני אז נתקרב בעל ה'תולדות' אל הבעל שם טוב.

[רשימות דברים א, עמ' ו]

הבעל שם טוב מתגלה במעשה הזה בלבוש מפתיע – מספר הסיפורים שבכיכר השוק. בכח לשונו הוא מקבץ אליו את כל המתפללים, וסופו שהוא מושך גם את ראש העדה כולה – את הרב.

ולכאורה, מה לסיפור אצל דברי תורה ומה למספר סיפורים אצל הרב? התורה מלמדת דברי אלקים חיים, מפרשת דברים ברורים ומורה את המעשה אשר יעשון. הסיפור, אולי אין בו אלא דברים בטלים? אם אפשר לדבר ברור וישר, מדוע ללכת סחור סחור ולהלביש דברי תורה בלבושים רחוקים?

רבי נחמן מברסלב הסביר מהו כחו של סיפור, באמרו: "העולם אומרים שמסיפורי דברים אינם באים לידי הריון, ואני אמרתי שמסיפורי דברים של הצדיק, שמעורר על ידי זה בני אדם משנתם, על ידי זה בא פקידת עקרות". אכן, המעמד שהתרחש בכיכר השוק מבהיר זאת היטב: רבה של שאריגראד הוא האחרון שיש לו זמן או ראש ליהודי הזר הזה העומד ליד עגלתו, ודאי שלא קודם תפילת שחרית. למרות כל זאת, הסיפור תפס אותו.

המרחק הראשוני שבין בעל ה'תולדות' לבין הבעל שם טוב, שלבסוף עורר את נשמתו והיה לרבו, הוא תופעה נפוצה מאוד. לכל אחד מאיתנו ישנה 'נקודה עיוורת'. כלפי אותו הדבר שנשמתנו מבקשת, ביחס למה שהיא חסרה באמת – אנו עיוורים ואטומים. אפשר לדבר על זה, אפשר ללמוד תורה הקשורה לזה, ועדיין הנפש נשארת בתרדמתה מבלי שתבין שבה הדברים אמורים.

יש להניח שבעל ה'תולדות' לא היה מוכן לשמוע תורה מהבעל שם טוב לא רק קודם תפילת שחרית, אלא בכל שעה שהיא. כשליבא לפומא לא גליא שזקוקים לדבר מה, תמיד אנו עסוקים מכדי לשעות אליו. יותר מזה, מן הסתם גם לו היה פונה אליו רב חשוב ומדבר עמו בעניין שלילת הגאווה והחיוב להיות עמל בתורה מבלי להחזיק טובה לעצמו – היה שומע את הדברים מבלי להרגיש שבו הם אמורים. ובכל זאת – הסיפור נוקב ויורד אל תוך חדרי הלב. דוקא מפני שהוא הולך סחור סחור, מפני שהוא מסופר מחוץ לכותלי בית המדרש ובשפה חולית לגמרי. כך, על ידי סיפורי מעשיות, מעוררים בני אדם ופוקדים עקרות. כל מקבל הוא 'נוקבא', ואילו המספר הוא ה'דכורא' החפץ להפרות ולעורר חיים חדשים. הסיפור מבטיח את קליטת הזרע במקום בו דברי תורה אינם חודרים עמוק מספיק.

סיפורו של הבעל שם טוב נסוב על למדן שהחזיק טובה לעצמו. הרבי מליובאוויטש הסביר שאדמו"ר הזקן פתח את ספרו בלשון 'תניא' על מנת לנגח את אותה קליפה המכונה בשם זה, והיא קליפתו של הלמדן הגאה בתורתו. באותו אופן, אמרו חסידים שספר התניא כולו מקופל במשפט אחד: "זיי ניט קיין נאר" (אל תהיה שוטה). אם זחה דעתו של למדן עליו מרוב תורה שלמד, והוא מדמה בנפשו שכבר התקדש והתקרב אל הקב"ה ומעתה שלום יהיה לו – הרי זה שוטה וגס רוח. כל דף גמרא שלומדים בעיון, כל תפילה שזוכים להתפלל בכוונה נכונה צריכים לעורר בסופם אנחה עמוקה יותר – כמה עדיין אנו רחוקים. "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". אין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה, "דגריס באוריתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה". זה סוד האמור כי "משה זכה לבינה", והרי עיקר סגולתו של משה ידועה לנו מפי הקב"ה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

אדמו"ר הזקן מוסיף ואומר שאנחת הלמדן צריכה להיות עמוקה הרבה יותר מאנחת שכנו הפשוט, כיון שכל אדם נידון לגופו בלבד. כיצד אפשר להשוות את תנאי הלמדן ברוך הכשרונות, היושב בבית המדרש כל היום כולו, עם אלה של היהודי הפשוט שראשו אינו קולט תורה ובגלל עבודתו הוא נאלץ להסתובב כל היום בין גויים?

בשם הבעל שם טוב אמרו, שזהו כחו של נחש: "ואתה תשופנו עקב". העקב שבסוף הגוף, רומז לסופו של כל מעשה שבקדושה. כיון שזכה אדם ועשה מצוה או למד תורה, מיד בא אליו הנחש ומנסה להכישו. ארס הנחש היא אותה גאווה המנכסת לעצמה את הקדושה שבמעשה, הרואה בה מעלה אישית שאפשר להתנאות בה. האדם שמוח בקדקדו, יקדים רפואה למכה וירוצץ את ראש הנחש. יקבע בנפשו שכל הטוב המגיע אליו, הכל מה' יתברך. שעצם מה שזכה ללמוד ולהתפלל הוא מתנה נפלאה השלוחה אליו בחסד חינם מאת ה', ולהחזיק טובה לעצמו לא שייך כלל. קביעת השפלות בנפשו של בעל התולדות, היא שהכינה אותו לקבלת התורה – תורת הבעל שם טוב.