סיפורי צדיקים

רבי סעדיה גאון נולד בשנת ד'תרמ"ג לרבי יוסף אלפיומי, במחוז פיום שבמצרים העילית (ומכאן כינויו פיומי). בצעירותו עזב את פיום ונדד לארץ ישראל, לסוריה ולבבל, ויש הסבורים שביקר גם בתימן. לפי עדותו של הראב"ד, היה רס"ג מצאצאיו של התנא רבי חנינא בן דוסא, ונטען כי היה כהן. לפי עדותו של הסופר אל-מסעודי, למד רב סעדיה אצל אבו כת'יר יחיי בן זכריה הסופר מטבריה. כאשר רס"ג היה נער, הוא רכש ידיעות רבות בנושאי הלשון העברית ודקדוקה, המקרא, המשנה, התלמוד וההלכה. הוא עסק גם ב"מדעים וחכמות הגויים", ובהמשך חייו היה בקשר עם הפילוסוף יצחק בן שלמה הישראלי. רב סעדיה עבר לסוריה לפרק זמן לא ידוע, ולפני שנת ד'תרפ"ב (921) קבע את מושבו בבגדאד שבעיראק[8]. מנהיגי הקהילה, שהכירו בגדלותו, מינו אותו ל"אלוף" בישיבת פומבדיתא, ובשנת ד'תרפ"ח (928) התמנה לעמוד בראשות ישיבת סורא המתחדשת, ששכנה אז כבר בבגדאד, לצד ישיבת פומבדיתא. מינוי זה נחשב לחסר תקדים, כיוון שלא היה מקובל למנות לראשות הישיבה אדם זר שאינו יליד המקום ושאינו צאצא למשפחות הנכבדות בעיר. רס"ג רומם את קרנה של ישיבת סורא, ותלמידים רבים מכל קצוות בבל, ואף מחוצה לה, באו לישיבתו. תרומות רבות התקבלו מכל קהילות בבל, והישיבה שבה לתפקד תפקוד מלא, עד שהייתה שוב למרכז התורה הגדול ביותר בבבל. רבי סעדיה היה תקיף גדול, "ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם, מפני רוב חכמתו ורוחב דעתו ואריכות לשונו ויראת חטאו". סמוך לבואו לבגדאד חלק על חכמי ארץ ישראל בקביעת לוח השנה, ובמהלך חייו כתב רבות נגד הקראים והכופרים של זמנו. הוא התעמת גם מול ראש הגולה רב דוד בן זכאי, שהשעה אותו מראשות ישיבת סורא. הנתק נמשך מספר שנים, אך לבסוף הצליחו מספר נכבדים להשכין שלום בין הצדדים, ורב סעדיה הוחזר לראשות ישיבת סורא בה החזיק עד שנפטר בשנתו השישים, בכ"ו אייר שנת ד'תש"ב.

מספרים כי תלמידי רבי סעדיה גאון, השתוממו פעם לראותו מתנפל לפני ה' ומתודה בבכי מר על חטאיו. האם סבור הוא שעד כדי כך כבדו חטאיו לפני בוראו? שאלו אותו. והשיב להם, שלמד את דרכו זאת מאיש מכניס אורחים אחד.

האיש הכניסו לביתו בלא לדעת מיהו, ונהג בו כבוד כדרך שנוהגים בסתם אורח. לבסוף, כאשר באו יהודים רבים לקבל את פניו, נתגלה לו מיהו אורחו ואז התנפל לפניו בתחנונים לסליחה על כי לא נהג בו כבוד כראוי.

כאשר ניסה רבי סעדיה להניח דעתו, שהרי סוף סוף נהג כראוי לפי דעתו וידיעתו אודות אורחו, לא הועיל בכך מאומה. אף אני כך – הסביר רס״ג – ככל שמעמיק בגדלות ה' מדי יום ביומו, כך התנהגותי הקודמת לפניו לצנינים היא בעיני.

עבודתו של רבי סעדיה גאון להיות "כל ימיו בתשובה", שימשה השראה למורנו הבעל שם טוב שייסד את תנועת החסידות על ברכי עבודה של התחדשות פנימית בלתי פוסקת. בשל הקשר הפנימי הזה ביניהם, מקובל (ומובא ב'מבשר טוב' בשם ר' לייב שרה'ס), שהבעל שם טוב היה הגלגול של הרס"ג. מעניין להתבונן בכך שהבעש"ט היה גלגול של מי שלא האמין בגלגולי נשמות. הבעש"ט עצמו האמין בגלגולים אך לא ייחס להם חשיבות בעבודתו של האדם. גישה זו מתאימה גם היא לסיפורנו ולחידוש הישנות שהוא מבטא, אך לא נאריך בכך כאן.

התשובה מתוך הכרת האדם בה', שמתפתחת מיום ליום, היא יסוד חב"די מובהק. אדמו"ר הזקן מסביר בתניא ש"לפי שכלו יהולל איש" – המדות של האדם, בהן הוא עובד את ה', הן על פי שכלו, על פי ה"השכל וידֹע אותי" שלו (אגרת הקודש טו בתניא, שהיא אחד המקומות שמקובל להתחיל מהם את לימוד התניא).

התחדשות תדירה זו באה לידי ביטוי גם בפסוק שקושר בין בינה לתשובה: "ולבבו יבין ושב ורפא לו". "ולבבו יבין" היינו האור של הבינה-אמא שמכסה את השליש העליון של התפארת, "ושב" הוא התשובה עצמה (שבאה מתוך ההבנה), העבודה בשליש העליון של התפארת, ו"ורפא לו" מתייחס לשני השלישים התחתונים, הגלויים, של התפארת. יסוד כל החולי הוא המודעות העצמית שהחלה בעץ הדעת – שגורמת לעירוב הטוב והרע – לשם כך נדרשת הרפואה, שבאה על ידי התשובה.

ולא רק בעבודת ה' משמעותית דרך העבודה הזו. ההתחדשות התמידית בלב מתוך התחדשות ההכרה השכלית נותנת חיות ורעננות גם בקשר שבין איש ואשה, ומסייעת להם לראות זה בזה חן מחודש בכל עת.

לעתים נדמה לבני הזוג כי הם מכירים זה את זה באופן מוחלט, אך מבט מעמיק יגלה כי פנימיותו של בן הזוג מעולם לא נחשפה באופן שלם, ונובע ממנה אור חדש בכל יום מחדש. כך מתרעננים חיי הנישואין ללא הרף, והחן שהכלה מעלה בעיני החתן שב וניעור, שכן בפנימיות הזאת שבה הוא זוכה להכיר אותה כעת , הרי היא בתמימותה כבתחילה.

אולם לפי ההסתכלות הזאת, לא רק שהאשה הטהורה לבעלה מעלה כל פעם חן חדש, אלא אפשר להבין כי אף זו שזנתה עם זרים יכולה כביכול להטהר, שכן הכל היה ברמת תקשורת חיצונית מאד, ועולמה הפנימי נשאר בתולי ובלום לגמרי, ובעצם תלוי ומצפה לאדונה ודודה האמיתי שיבוא ויפקדה. החטא אירע מפני שלא היתה תקשורת והבנה אמתית בינה לבין בעלה,אבל הפגם הזה לא נגע והגיע לשכבות עמוקות יותר בנפש אשר רק כעת נפתחו, ובהן יש לה התקשרות עם בעלה. לכן נקראת כנסת ישראל בתולה – "קום בתולת ישראל". אחרי שזנתה מעל ה׳ ואחר כל הפירוד ביניהם, כאשר נותרה כאלמנה שבעלה הסיע דעתו ממנה והפליג לו, מתברר לבסוף שהכל היה בבחינת קטנה פחותה מבת ג׳ (לפי ההבנה הקטנה שלה) ובתוליה חוזרים, ומותרת אפילו לכהן גדול (– והקב"ה הלא כהן גדול הוא כביכול(.