סיפורי צדיקים

רבי דוד הלוי סגל, בעל הטורי זהב, נולד בלודמיר לאביו רבי שמואל ולמד אצל אחיו הגדול, רבי יצחק הלוי סגל (מחבר שו"ת מהר"י הלוי) ואצל בעל הבית חדש, רבי יואל סירקיש. היה רבן של קהילות חשובות בפולין, אחד מנושאי כליו של השולחן ערוך ומגדולי הפוסקים האשכנזים. מגיל 23 שימש בתפקידים רבניים שונים: רבנותו הראשונה הייתה בעיירה פוטליצ'י, ולאחריה עבר בין ערים רבות, כמו בריסק וקרקא. נשא לאישה את רבקה, בת רבו המובהק הב"ח, ולאחר פטירתה נשא לאישה את אלמנת הרב שמואל צבי – בן הב"ח. בשנת הת"א לערך התיישב באוסטראה, שם הקים ישיבה, וכתב את חיבורו המפורסם על השולחן ערוך. בעקבות פרעות ת"ח ות"ט ברח הט"ז ללבוב, ובשנת תי"ד נבחר לשמש כרב העיר, עד פטירתו בכ"ו שבט תכ"ז בגיל 81.

בליל שבת א' התמהמה אדמו"ר הצמח צדק בחדרו ולא יצא לקבלת שבת. בניו הק' המתינו לאביהם עד שיסיים עסקיו, ובראותם שהשעה מתאחרת בקשו על ידי [לא ברורה כוונת הכותב ב"בקשו על ידלסבי צר מכך שפסק כהט"ז כנגד כל שאר הפוסקים, ויבוא אלי ויאמר: "עתה הנך הפוסק, ונא לפסוק ההלכה כמוני". עיינתי רבות עד שיכולתי לפסוק ולכן לקח לי כה הרבה זמן לצאת.

ירידתו של הט"ז מהעולם העליון כדי לעזור לאדמו"ר הזקן, מרמזת על קשר נשמתי ביניהם – קשר הדומה לזה, הקיים בין רבי שניאור זלמן לנכדו הצמח צדק. עם זאת, קיים גם הבדל משמעותי בין הדמויות. בעוד הט"ז ואדמו"ר הזקן שניהם דמויות של 'מוחין דאבא', מח החכמה, הרי שאדמו"ר הצמח צדק שייך יותר למח הבינה, 'מוחין דאמא'. מאפיין מרכזי של מח החכמה בסיפור, הוא "כח דהתירא עדיף". כאשר יש ספק בהלכה, ולא יודעים אם להחמיר או להקל, לא צריך להיות רב גדול כדי לפסוק לחומרא. אין בכך נטילת סיכונים, וגם אם נפלה טעות בפסק לא קרה דבר. רק חכם גדול מאד, יכול לעיין ולהתיר אף אם רוב הפוסקים אוסרים.

במערכת הספירות צד החכמה הוא הימני, צד החסד, וגם בין שלושת חלקי המח קשור אל החכמה המח הימני. אך החסד איננו רק למקבל ההיתר, שיוכל לאכול את הבהמה או העוף. בתניא נכתב כי 'אסור' הוא לשון 'מאסר', בו הניצוץ האלוקי שבאיסור שבוי בידי הקליפות עד שיוּתר, או עד עת קץ בו תבוער הטומאה כולה. התרת האיסור דומה אפוא לעניין ה'פתח' בהתרת נדרים, השייך לחכם דווקא. כפי שבעזרת הפתח יכול החכם להתיר את סבך הנדר, ולשחרר את האדם מהמגבלות שהטיל על עצמו, כך מחפש כאן החכם פתח של היתר, כדי לשחרר את האיסור ממאסרו.

אדמו"ר הזקן מבטא את שייכותו ל'כח דהיתרא', בהצטרפותו להיתר בקלות יחסית. אצל הט"ז, מתבטא הדבר גם בהיותו "דעת יחיד" בפסיקה זו.  מדוע דווקא החכמה היא דעת יחיד? עולם האצילות, בו שוכנת החכמה, מכונה גם "רשות היחיד" מפני ביטולו לאחד האמת. עולם הבריאה שהוא משכן הבינה, נקרא "רשות הרבים" מפני שהנבראים שבו חשים כישויות עצמאיות. וכידוע, "תורה לא בשמים היא". ההלכה בעולמנו זה נקבעת על פי 'מוחין דאמא', דעת הרבים. כך מגיע הט"ז אל אדמו"ר הזקן, ומבקש ממנו שיפסוק כדעתו בעולם התחתון. אולם אדמו"ר הזקן, אף שנענה לאתגר, מרגיש גם הוא קושי כאשר הוא מגיע אל העולם העליון. לכן הוא פונה אל הצמח צדק, שביחס אליו הוא 'מוחין דאמא', ומבקש ממנו להצטרף גם הוא אל הפסק. אפילו העיתוי של הבקשה, הוא משמעותי מבחינה זו: המעבר מימות החול אל יום השבת, הוא עצמו מעבר ממוחין דאמא למוחין דאבא. המעבר איננו פשוט עבור הצמח צדק, אך כאשר הוא עולה בידו מתקבע הפסק סופית, והסיפור לא חוזר על עצמו…

מגמתיות של אמת

פסיקת הלכה בהזמנה אישית – יש דבר כזה? למרבה הפלא, בגמרא מיוחסת מגמתיות דומה למשה רבינו! הפסוק "שמע ה' קול יהודה…ידיו רב לו", מברכתו של משה לשבט יהודה, מתפרש כתפילה על יהודה שתפסק הלכה דווקא כמותו בישיבה של מעלה (כנכתב על דוד המלך, מצאצאי יהודה, כי "'ה' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום". היכולת לכוון לפסיקת ההלכה מצריכה סיעתא דשמיא מיוחדת, וגם כאן היא מקושרת דווקא לאדם מסוים). נוסף על כך, בחסידות ובקבלה נכתב כי משה עצמו רומז לראשי התיבות: מחלוקת שמאי הלל, או: משה שמאי הלל. מכך נתן ללמוד כי משה נוטה קודם כל לפסוק כבית שמאי המחמיר, ולאחר מכן עובר לבית הלל המקל. כך משתקף גם מן הפסוק "לא כן עבדי משה [בכל ביתי נאמן הוא] ": ראשית "לא", כבית שמאי, ולאחר מכן "כן", כבית הלל. משה מגלם יותר מכל את הביטול המוחלט לה', פנימיות החכמה הנצרכת להיתר אמיתי. ודאי שהוא אמת ותורתו אמת, ואיננו משוחד חס ושלום, אך בכל זאת הכיוון והשאיפה אצלו נוטים להיתר.

בעולם הפסיקה, שאיפת ההיתר בולטת במיוחד בהתרת עגונות. כאשר על פני השטח נגזר על האשה להוותר בודדה כל חייה, נעשים מאמצים אדירים כדי להגיע להיתר. על עבודה זו מבטיח ה' "אם תוציא יקר מזולל, כפי תהיה". הצדיק גוזר להתיר, והקב"ה מקיים את מוצא פיו. גם אם היתרים מסובכים אינם שווים לכל נפש, הלקח העולה מן הדברים חשוב לכל לומד תורה. תורה היא גם לשון היתר, והאיסור איננו תכלית. התכלית בתורה היא להעמיק וללמוד עוד, ולהגיע באמת ל"כח דהיתרא".