סיפורי צדיקים

רבי שמחה בונים אלתר היה האדמו"ר השישי בשושלת גור ומהאדמו"רים הבולטים בדורו. נולד בכ״ד בניסן תרנ״ח בעיירה גורה־קלוואריה, לרבי אברהם מרדכי אלתר בעל ה״אמרי אמת״, ונקרא על שם רבי שמחה בונים מפשיסחא. בצעירותו נמנה עם תלמידיה הבולטים של ישיבת ״דרכי נועם״, ולמד גם בחברותא מיוחדת עם אביו. עוד לפני השואה עלה לארץ ישראל, בהמשך חזר לפולין ולאחר שפרצה המלחמה נמלט מפולין עם אביו ומשפחתו. לאחר הסתלקות אחיו ה״בית ישראל״, בתשל״ז, הוכתר לאדמו״ר בהיותו בן שבעים ותשע. הצדיק נודע בגאונותו ובשליטתו בכל מכמני התורה, ודברי תורתו כונסו בספר "לב שמחה". לצד הנהגתו הרוחנית פעל רבות לטובת חסידיו, והנהגתו שילבה דאגה אבהית לצורכי היחיד עם עמידה תקיפה על דרכה של החסידות. נסתלק בז׳ בתמוז תשנ״ב, ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. אחריו קיבל את הנשיאות אחיו, בעל ה״פני מנחם״.

הרה"ח ר' אברהם מרדכי סבינר, סיפר כי זכה לראות בעליל ישועה פלאית שהומשכה, כדרכו של הרבי, בדרכים טבעיות לחלוטין. "עבדתי אז כמלמד בחיידר ספינקא בבני ברק, והיה לי תלמיד, ילד ספרדי, שלא הגיע כמה ימים לחיידר. התקשרתי לביתו ולתדהמתי האמא החלה לבכות, וסיפרה שגילו לו גידול ממאיר בראשו והוא זקוק לניתוח. יצאתי מיד לבית החולים שיבא, שם ראיתי את הילד מתרוצץ במחלקה כשראשו מעוקם ועטוף בתחבושות. נסעתי משם ישירות לרבי, והוא ענה קצרות: 'פרעג נאך א דוקטור' (לשאול עוד רופא). חזרתי לבני ברק נכנסתי לרבי מספינקא שליט"א, שכן הילד למד במוסד שלו, ואמרתי לו את דברי הרבי מגור. הרבי מספינקא אמר לי: 'סע לפרופ' שליט בהדסה, כמה שיעלה הביקור אשלם'. הרבי מספינקא צייד אותי בסכום יפה כדי לשלם לרופא, והורה לי להביא אליו את הילד ללא שיהוי.
למחרת, יום שישי, יצאתי לשיבא וביקשתי לקחת את הילד. הרופאים הודיעו לו שאם נוציא אותו ישנו סיכוי טוב שהוא ימות חלילה בדרך. אמו שמעה והחלה לבכות. אך לא שמענו להם, שכנענו את האמא שלא תחשוש והעברנו את הילד להדסה. שם ניגשתי לפרופ' שליט, הנחתי לו את המעטפה על השולחן, וביקשתי שיבדוק שוב. ואכן, הוא לקח ביופסיה, ואז חזר אלינו עם התשובה המדכדכת: 'מצבו של הילד קשה'. שמעתי את המילים, ורצתי מיד לביתו של הרבי, לרחוב אלפנדרי. דפקתי בדלת, הרבי פתח וכששמע מה אמר הרופא השני, נפלו פניו. 'אזוי?' שאל, 'ער ווייסט אויך נישט…?! (הוא גם לא יודע?). נו, אפשר א דוקטור מחוץ לארץ…'.
היה נראה בבירור שהרופא משמש רק כאמצעי. היה על הרופא 'לפסוק' שהילד בריא, אך הוא הקדיח תבשילו ואם כן יש לצאת לחו"ל. החלנו להיערך למבצע, שאז לא היה מוכר בכלל. חזרתי לרבי מספינקא, שהתקשר לאחיו בחו"ל והם החלו להניע את המבצע. היה דרוש לכך הון עצום והם החלו לגייס. בינתיים, חזרתי להדסה שם היה הילד מאושפז. פגשתי את הרופא והוא אומר לי: 'בדקנו שוב, וישנה בשורה מעט טובה – אמנם המצב קשה, אך הגידול לא ממאיר'. חזרתי מיד לרבי, והפעם היה נראה שלכך ציפה, כאילו זה מובן מאליו. הרבי בירך, חזרנו לרופא שהורה לילד לחזור לבית הספר, אם כי המליץ על ארבע הקרנות".
"לא מזמן", סיים הרב סבינר את סיפורו, "פגשתי יהודים שנשאו את שם המשפחה של אותו הילד. בררתי אצלם האם הם קרובים שלו, והם ענו שאכן כן. הם סיפרו שב"ה הילד חי ובריא ומאז כבר גדל, התחתן וב"ה מגדל משפחה גדולה לתפארת. וכל זאת מבלי שהוא עצמו יודע כלל מהסיפור ומכך שהוא חב את חייו לרבי זי"ע".
(גליון "שמחתי מתוך יראתי")

רבי שמחה בונים, כמו צדיקים רבים, העדיף להלביש את המופתים שחולל בלבוש טבעי. חוות דעת רפואית נוספת, רופא בחוץ לארץ, בדיקות חוזרות – כל אלו נראים לכאורה כצעדים טבעיים ומתבקשים. אולם, האם מדובר רק בהסתרה ובצניעות?

בדבר מלכות לפרשת קרח מבאר הרבי, כי נס המטה של אהרן – "ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" – הוא האב-טיפוס של חיבור הנס והטבע. הקב"ה היה יכול להצמיח מיד שקדים על המטה היבש, אך בחר להעביר את הפרי את כל שלבי צמיחתו: פרח, ציץ ושקדים. אמנם הכל התרחש בן לילה אחד, אך סדר הגדילה הטבעי נשמר בשלמותו. בכך ניכר, שאין רצון לבטל את הטבע, אלא להאיר בתוכו את האור האלוקי.

בשפת החסידות,  נס ללא טבע הוא הופעה של תוהו, "בן לילה היה ובן לילה אבד". רק מן הזווג בין הנס לטבע נולדים פירות יציבים – ככהונת העולם של אהרון ובניו. אולי זהו ההבדל בין נס בליעת קֹרח, שמיד לאחריו באו ערעורים נוספים, לנס המטה עליו נאמר "והשִכֹתי מעלי את תלֻנות בני ישראל".

לאור זאת, ניתן להבין טוב יותר את הנהגתו של ה'לב שמחה'. אפשר היה לחשוב, כי תשובתו "לשאול עוד רופא" נובעת מענווה בלבד, כביכול הרבי אינו רוצה לגלות את כוחו, אולם סוף הסיפור מלמד שלא כך הוא. הרי גלוי לעין כל, שהרבי לא חלק על הרופאים מכוח ידיעות רפואיות רחבות יותר – ובכל זאת, כאשר שמע שגם הפרופסור הגדול אינו מוצא מוצא, תמה: "גם הוא לא יודע?…".

מובן, כי לא השכלה רפואית עמדה כאן מול השכלה רפואית אחרת, אלא חיבור עמוק אל מעל לטבע, המבקש להתגלות דווקא באמצעות הכלים הטבעיים. משום כך ,כאשר אכן חזרו בהם הרופאים וקבעו שהגידול אינו ממאיר, קיבל זאת הרבי בפשטות גמורה, כאדם הרואה דבר שהיה צפוי מלכתחילה. הנס נשאר נס, אך הופיע בלבוש טבעי.

הרבי מליוובאוויטש מבאר, כי גם בעבודת ה' קיימים שני רבדים אלו. ישנה העבודה הרגילה של "בכל לבבך ובכל נפשך", וישנה מדרגת "בכל מאדך" – היציאה מגבולות הטבע והרגילות. אולם כדי שיצמחו "פירות", אין די בהתעוררות נשגבת בלבד, על האור הגדול להתלבש בכוחות הפנימיים, בחכמה, בבינה, בדעת ובמידות. רק מן החיבור בין ה"מאדך" העליון לבין הטבע היהודי הפנימי, נולדים פירות חיים וקיימים.
לכך רומז הסימן המיוחד של מטה אהרן. כל השלבים התקיימו, ואף אחד מהם לא דולג. אלא שהכל התרחש במהירות מופלאה. כך גם בישועות הצדיקים: אין הכרח לשבור את חוקי הבריאה. אדרבה, השלמות היא כאשר סדרי העולם עצמם ממהרים לבצע את רצון ה'.

(שיעור כ"ו סיוון ס"ז)