סיפורי צדיקים

רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד, נולד בי"ב בתמוז תר"מ בליובאוויטש, לרבי שלום דובער שניאורסון – הרבי הרש"ב. כבר בילדותו קירבו אביו לענייני הכלל, ובגיל צעיר החל ליטול חלק פעיל בהנהגת חסידות חב"ד. לאחר הסתלקות אביו בשנת תר"פ קיבל את הנשיאות, ובשנות שלטון הקומוניזם ברוסיה עמד בראש המערכה למען שמירת התורה והמצוות. תחת הנהגתו הוקמו רשתות מחתרתיות של ישיבות, תלמודי תורה ומקוואות, והוא לא נרתע מפני רדיפות השלטון. בשנת תרפ"ז נאסר בידי אנשי היבסקציה ונידון לעונש מוות שהומר לבסוף לגלות, ולאחר מכן שוחרר בימים י"ב וי"ג תמוז. לאחר שעזב את ברית המועצות התגורר בפולין, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה ניצל בדרך נס והגיע לארצות הברית, שם הניח את היסודות להתפשטותה המחודשת של חסידות חב"ד. נסתלק בי' בשבט תש"י, ולאחריו קיבל את הנשיאות חתנו, רבי מנחם מענדל שניאורסון.

שנתיים לאחר שקיבל את הנשיאות, כינס הרבי הריי"צ במוסקבה תשעה חסידים נאמנים, ויחד עמם נשבע ללכת במסירות נפש בפועל למען החזקת התורה והיהדות ברוסיה. היו באותם ימים אנשים נכבדים בין חסידי חב"ד, אשר לא ראו בעין יפה את דרכו התקיפה של הרבי הצעיר. לפיכך אסף אותם הרבי, והחל להסביר להם את גודל מעלתה של מסירות הנפש.

הוא הזכיר את עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, וכי אחד התפקידים המרכזיים ביום הקדוש היה שילוח השעיר לעזאזל בידי ה"איש עתי". חז"ל אומרים כי אותו איש עתי לא היה מוציא את שנתו, ואף על פי כן היו יהודים רבים, יראים ושלמים, מבקשים לזכות במצוה זו – והכהנים, שנהגו סלסול בעצמם, לא הניחו לישראלים להוליך אותו. הרבי דיבר על כך בהתלהבות ובתוקף רב, עד שפעל בלב שומעיו שינוי עמוק, והם קיבלו על עצמם את דרכו של הרבי, דרך של מסירות נפש.

כעבור כחמש שנים, כאשר כבר הורגש היטב כי השלטונות עומדים לעצור את הרבי, כינס אספה גדולה בבית הכנסת. ההמון מילא את המקום עד אפס מקום, ובין המתאספים הסתתרו גם סוכנים מטעם השלטונות. הם היו בני חסידים ולבושים כחסידים – אך כל הנוכחים ידעו היטב כי נאמנותם נתונה לשלטונות העויינים. הרבי עלה למקומו והכריז כי "כל מי שלא היה במים" – ביטוי לטבילה במקווה באותו יום – "יצא מבית הכנסת"! איש לא זז ממקומו. הוא חזר על הדברים פעם שניה, ושוב איש לא נע. בפעם השלישית אמר בתקיפות: "מי שלא היה במים ולא יוצא מכאן – לא יוציא את שנתו!".

לפתע החלה תזוזה. אנשים רבים קמו ויצאו, וביניהם גם רבים מאותם אנשים שנשלחו לשם מטעם השלטונות. לאחר שהצטמצמה הצפיפות הבחין הרבי בחפץ חשוד. בדיקה קצרה העלתה שמדובר בבקבוק תבערה, שנועד לפגוע במשתתפי הכינוס. לאחר שהוצא הבקבוק החוצה, נשא הרבי את דבריו והכין את הציבור לקראת מאסרו הקרב.

רגש של קדושה

כאשר מתבוננים בדמותו של הרבי הריי"צ, בולטת לעין תכונה מיוחדת, שאין מוצאים כמותה אצל שאר נשיאי חב"ד. אמנם כל הרביים היו גם "משכילים" וגם "עובדים", וכל אחד מהם שילב את עבודת הלב עם עומק ההשגה, אך אצל הרבי הריי"צ התבלטה במיוחד נקודת העבודה שבלב. נדמה שכל כולו היה רגש של קדושה, עד שגם תוקפו וגבורתו נבעו מאותו מקור פנימי של התקשרות רגשית לה'.

בדרך כלל, מנהיג זקוק לשכנוע שכלי כדי להוביל את אנשיו למסירות נפש. עליו להסביר, לבאר ולהוכיח. אך אצל הרבי הריי"צ, נראה היה כי עצם הרגש האלוקי שבו היה חזק כל כך, עד שהיה בכוחו להצית את לב שומעיו. כאשר תיאר לפני החסידים את מעלת ה"איש עתי", לא היה זה שיעור למדני על עבודת יום הכיפורים, אלא ציור חי של יהודים המשתוקקים למסור את נפשם על מצוה אחת. הדברים יצאו מן הלב, ולכן נכנסו אל הלב.

גם הסיפור השני מגלה תופעה יוצאת דופן. קשה למצוא אצל צדיקים אחרים התבטאות כה חריפה וגלויה, הנאמרת ברבים ובפני אנשים שאינם מאמינים כלל. ובכל זאת, דווקא משום שהדברים יצאו מעומק לבו של הרבי, הם חדרו אפילו אל לבם של אותם אנשים שנשלחו על ידי השלטונות. נקודת הפחד שהתעוררה בהם לא היתה תוצאה של איום חיצוני, אלא מפגש בלתי צפוי עם אמת פנימית שלא יכלו להתעלם ממנה.

מבואר אצלנו, כי ישנן תכונות העוברות לסירוגין מדור לדור, מסב לנכד. יש רבי המבטא יותר את בחינת ה"יש האמיתי", ואחריו רבי המבטא יותר את בחינת ה"אין האמיתי". אולם ישנן גם תכונות שאינן עוברות בירושה מחזורית, אלא מופיעות באופן ייחודי אצל נשיא מסוים. נראה, כי תכונת ה"עובד" במובנה העמוק ביותר – מי שכל מציאותו היא עבודת הלב והרגש האלוקי – שייכת במיוחד לרבי הריי"צ.

משום כך, אין די ללמוד את תורתו ולהכיר את פעליו. כדי לקבל השראה מדרכו, יש צורך להתקשר גם אל עולמו הפנימי. ואכן, הזמן המסוגל לכך הוא כאשר אומרים בתפילה את פרק התהילים של יום הולדתו – שהשנה הוא פרק קמ"ז אותו אומרים בפסוקי דזמרה. מעניין לראות, כי במרכז הפרק עומדים שני הרגשות היסודיים של הקודש – אהבה ויראה. "רוצה הוי' את יראיו, את המיחלים לחסדו". כאשר קוראים את הפרק ומתעצמים עם דמותו, ניתן לחוש משהו מאותו רגש של קדושה, אשר בער בלבו של הרבי הריי"צ, ומתוכו שאב את הכוח לעמוד במסירות נפש למען כלל ישראל.