סיפורי צדיקים

רבי שלום דובער שניאורסאהן מליובאוויטש, האדמו”ר החמישי בשושלת חב”ד, נולד להוריו, רבי שמואל שניאורסאהן — הרבי מהר”ש — והרבנית רבקה, ב־כ׳ בחשון תרכ”א. בברית המילה שלו נתן לו סבו, אדמו”ר הצמח צדק, את הכינוי רש”ב. לאחר פטירת אביו קבל עליו את הנשיאות באופן חלקי, ולאחר 11 שנים באופן מלא. תחילה בליובאוויטש ובאחרית ימיו ברוסטוב. הקים את ישיבת ׳תומכי תמימים׳ בליובאוויטש וכן את ישיבת ׳תורת אמת׳, תחילה בחברון ואח”כ בירושלים. הסתלק ביום ב׳ ניסן פר”ת ונטמן בבית העלמין ברוסטוב. את מקומו מילא בנו יחידו הרבי הריי”צ. נודע באריכות ועומק דברי החסידות שלו וכונה ‘הרמב”ם של החסידות’. בין ספריו הידועים: המשך תער”ב, המשך תרס”ו, קונטרס העבודה, קונטרס ׳ומעין׳ וקונטרס ׳עץ החיים׳.

סיפר הרבי הריי”צ: פעם ביקר החסיד ר’ מוניא מוניסזון אצל הוד כ”ק אאמו”ר. דובר אודות כמה אנשים פשוטים, שהוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק שיבחם מאד. רמ”מ תמה מאד על שהוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק משבח אותם כל כך, ושאל: מה אתם עושים מהם ענין שלם?! ענה לו הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק: יש בהם מעלות. נענה רמ”מ ואמר: אין אני רואה אותן.

כידוע היה רמ”מ סוחר גדול ביהלומים, ושאל אותו הוד אאמו”ר הרה”ק אם הביא אתו חבילת היהלומים. ענה הרמ”מ: כן, הבאתי אותה אתי, אלא שכעת כשהשמש זורחת אי אפשר להסתכל על היהלומים. לאחר מכן לקח רמ”מ את חבילת היהלומים ופרש אותם בחדר אחר בהצביעו על אבן אחת שהיא פלאי פלאים. אמר לו הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק: אין אני רואה באבן זו שום דבר מיוחד. ענה לו רמ”מ: צריכים להיות מבין.

נענה הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק ואמר: יהודי הוא פלאי פלאים, אלא שצריכים להיות מבין.

*

כשלימד הרה”ח ר’ מענדל פוטרפאס ז”ל את המאמר ד”ה “איש יהודי” בספר המאמרים תש”א, סיפר את הסיפור הבא: “פעם הגיע ‘אחד העם’, שהיה אפיקורס ידוע, אל כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, והם שוחחו ביניהם בעניני השכלה. כ’שאחד העם’ יצא מחדרו של הרבי ושאלו אותו מה הוא אומר על הרבי, השיב: “הוא יודע בטיב העולם ומתכוון למרוד בו”. ועוד הוסיף ‘אחד העם’, תורת החסידות דחתה את תנועת ההשכלה למשך חמישים שנה. כשסיפרו זאת לרבי נ”ע הוא אמר: “לא רק למשך חמישים שנה, אלא עד ביאת המשיח”, ובמענה לשאלת החסידים מה הוא אומר על ‘אחד העם’, ענה: “גם אילו היה רואה לנגד עיניו את משה רבינו קורע את הים, זה לא היה משפיע עליו”.

‘אחד העם’, ממנהיגי הציונות החילונית, היה נשוי לרבקה שניאורסון – נינתו של הצמח צדק ונכדת רבי יוסף יצחק מאוורוטש. הדבר מסביר את ביקורו אצל הרבי הרש”ב, כקרוב משפחה, אך מחדד עוד יותר את ההבדל התהומי בין השניים בתחום השקפת העולם – ממש “זה לעומת זה”.

כל אחד כיבד את השני במחמאה מפוקפקת, שהנמען מוחמא ממנה והחולק אותה מואס בה. מעניין לשים לב, כי אמירתו של ‘אחד העם’ לפיה החסידות דחתה את ההשכלה בחמישים שנה, מתאימה מאוד גם לדברי הרש”ב: חמישים שנה הם יובל שנים – יובל שבסופו מתעלה המציאות כולה, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים משתחררים. אחד העם (בגלוי על כל פנים), לא האמין במשיח – וניסח את דבריו כמתייחסים לזמן. אך בפנימיות הדברים היינו ממש דברי הרש”ב, כי החסידות דחתה את ההשכלה עד ביאת המשיח.

דברי הרש”ב אודות אחד העם, שלא היה מתרשם אף מקריעת ים סוף, משקפים את ה’אן התפעלות’ שניחן בה – תכונה חב”דית מובהקת… גם דרכו בחיים נבעה מדאגה כנה לגורלו של עם ישראל. אך כאשר מאמינים במשיח, ובדבריו אל הבעל שם טוב “לכשיפוצו מעינותיך חוצה”, דרך הפעולה שונה לגמרי.

כל זה מתחבר היטב לסיפור הראשון שהבאנו. השוואתו של היהודי ליהלום מובאת במקומות רבים בחסידות, ואחת מאלה היא אמרה של רבי מנחם מענדל מבאר – מתלמידי המגיד ממעזריטש: את הפסוק “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”, מפרש רבי מנחם מענדל כך: לכל יהודי, כמו יהלום, ישנו אור מיוחד. מה קובע אם יבחינו באור הזה, ויעמדו על מלוא היופי שלו? אלה “מושבותם”, המקום בו מיושב-משובץ היהלום. יהלום הנתון במשבצת זהב, יגלה יותר יופי וחן מיהלום זהה לחלוטין שישובץ במסגרת כסף; יהלום המשובץ בכסף יאיר יותר מזה הממוסגר בנחושת; וכך הלאה עוד ועוד. גם בסיפורינו, מתגלה כי תכונותיהם היפות של היהודים קיימות תמיד – רק המסגרת שהם משובצים בה עלולה להטעות, או אפילו לקלקל את השימוש בהם חלילה.

חשוב לדעת, כי גם היהלומים במיטבם אינם זהים לחלוטין זה לזה. לכל אחד איכותו המיוחדת, והמסגרת המתאימה לו ומבטאת את יופיו יותר מכל. הדבר משתקף באופן יפהפה בפסוק אחר מאותה פרשה: “ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה”. “מושב בני ישראל”, השיבוץ ההולם אותם, הוא “שלושים שנה וארבע מאות שנה”. מה משמעות המספר הזה?

430, השווה בגימטריא “נפש”, שווה גם לארבע ביטויים המשקפים את נפשותיהם השונות של היהודים. האחד הוא “צדיק יסוד עולם”; השני – “יודע ספר”; השלישי הוא “חסיד שמח” והרביעי “יהודי פשוט”. כל אחד יושב בעולם משלו, מישור רוחני אחר – הצדיק יושב בעולם האצילות, עולם הביטול לאלוקות; יודע הספר בעולם הבריאה השכלי; החסיד השמח בעולם היצירה, עולם הרגש; והיהודי הפשוט מגלה אלוקות למטה – בעולם העשיה הגשמי.

השוויון במספר מלמד גם על שוויון במהות: כל סוג של יהודים, מהצדיקים העליונים ועד ליהודים הפשוטים, חביב על ה’ יתברך באותה המידה ופועל את פעולתו המיוחדת של “דירה בתחתונים”. זאת פעולתה של הישיבה במצרים, כל אחד במושבו. כך מתגלה כי לכל בני ישראל – אפילו הנתונים בתוך מיצרי העולם – ישנו אור אלוקי מופלא.