סיפורי צדיקים

רבי משה יהושע הגר בעל “ישועות משה”, נולד בשנת תרע”ו לרבי חיים מאיר הגר, בעל ה”אמרי חיים”. בגיל שבע עשרה החל ללמוד בישיבת דודו רבי אליעזר הגר, ובחורף תרצ”ט מונה לרב בוילחוביץ. בראש חודש חשון שנת ת”ש הקים ישיבה בגרוסוורדיין ועמד בראשה, אך בשנת תש”ב נאלץ להמלט לקלוז’, לגיסו רבי יהודה הורוויץ מדז’יקוב, כדי להמנע מגיוס לצבא האוסטרו-הונגרי. שם נשא ללאה אסתר, בתו של הרבי מדעעש. בשנת תש”ד נמלט מגיא ההריגה ועלה לארץ, שם הצטרף לחבורת שומר אמונים בראשות רבי אהרן ראטה. נתמנה לראש ישיבת ויז’ניץ ובתפקיד זה סייע לאביו בביסוס והרחבת החסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תשל”ב עלה על כסאו ובמשך כארבעים שנה שימש כרבי. נודע כמתמיד גדול שלא פסק פומיה מגירסא, וכאיש קדוש ועובד ה’ מופלא. נסתלק כ’ אדר תשע”ב, ונקבר באוהל אדמו”רי ויז’ניץ בבני ברק.

סיפר בנו, בשם החסיד ר’ ברוך ולצר: ביום החופה של בת הרבי, נזקק ר’ ברוך לאאמו”ר בדחיפות כדי לסדר איזה דבר בנוגע לחתונה. הוא עלה הביתה, פתח את דלת חדרו של הרבי, והנה הוא מוצא אותו טובע בתוך ים של ספרים: רמב”ם, שולחן ערוך, גמרות… הוא המתין כמה דקות, וכשראה שאאמו”ר לא שם לב אליו, התקרב והרעיש מעט עד שהרגיש בו ואמר: כן, ברוך?

השיב ר’ ברוך: רבי לעב’ן! אני עושה חתונה? אתם הרי מחתנים היום, וצריך אתכם לסדר כמה עניינים… אמר לו אאמו”ר: ברוך, מה ברצונך? שאכין את הקוגעל, את הסעודה? הלא הכל כבר מוכן! אלא מאי, אתה רוצה שאהיה סדרן בחופה להחזיק את העמודים?! אינני מאמין שאתה באמת רוצה שאעשה זאת… מה כן הנך רוצה? שאסתכל איך הציפורים עפות? אני מסתכל יותר טוב בתוך הגמרא!

*

סיפר הצדיק: כאשר ביקרתי באנטוורפן, לפני כמה עשרות שנים, אמרו לי בערב שבת אנ”ש תושבי העיר: מנהג המקום שאין הולכים בשבת בשטריימל ברחוב העיר, כדי לא להתגרות בגויים. אמרתי להם: אני אינני תלוי במנהגכם, שכן אין לי דרכון בלגי כי אם ישראלי… ובארץ הקודש המנהג מקדמת דנא כן ללכת ברחוב בשטריימל. אמרו לי: אבל כאן אין הולכים כן? והשבתי: אם יגיע לאנטוורפן תייר מיפן או הודו, האם לא ילך בכובע אותו הוא חובש בעירו? הרי אין ספק שתושבי אנטוורפן לא יגבילוהו בכך. אם כן אלך גם אני כמנהגי!

וכן היה, יצאתי בשבת קודש לרחוב העיר כששטריימל לראשי, כי מה לי למצוא חן בעיני הגויים? גם הגויים לא מוצאים חן בעיני… ומה היה? מי חרק בשיניו? רק היהודים המודרניים! לגויים לא נגע כלל מה שנשאתי על ראשי, מצידם יכולתי לשאת עליו מה שרק ארצה… היום ב”ה התהפך הגלגל, והמון יהודים שם הולכים בשבת ברחוב חבושים בשטריימל ולבושים בווייסע זאקען [גרביים לבנות]. כל אלה שהתווכחו איתי אז, רואים כבר עתה בעולם העליון את האמת. יהודי צריך להזכיר לעצמו תמיד: אין אני תלוי באנשי הרחוב! אנשי הרחוב ואני – שני ניגודים הם!

*

סיפר בנו, האדמו”ר רבי ישראל: כשבאתי לנחם את הג”ר דוד יצחק שפירא שליט”א, שישב שבעה על אביו הג”ר משה שמואל שפירא זצ”ל ראש ישיבת באר יעקב, שאל אותי ר’ דוד יצחק: האם יש לך אחות בגילי? השבתי לו שיתכן, והוא סיפר: אבי סיפר לי שכשנולדתי, מצא מחוץ לחדר הלידה את אביכם זצ”ל, שהיה נקרא אז ‘דער ויז’ניצער ראש ישיבה’, יושב עם גמרא קטנה והוגה בה בעמקות. אבי קינא בו על שלוות נפשו: הוא עצמו לא יכול היה לצמצם עצמו ללמוד, ועישן מקטרת. ופה נראה אברך, שכלום לא מפריע לו להגות בתורה.

בזמן שהם יושבים וממתינים, יוצאת באמצע המיילדת ואומרת: הרב הגר, מגיע לכם מזל טוב! הרים אביכם את ראשו מהגמרא ושאל: מה נולד? וואס? השיבה המיילדת: רגע, אינני יודעת, וחזרה לראות. באותו רגע הוריד אביכם שוב את ראשו אל הגמרא, עד שתחזור המיילדת להגיד בדיוק מה נולד… שנים רבות אחר כך היה אומר אבי בהתפעמות: הרבה קנאת סופרים גרם לי הויז’ניצער ראש ישיבה…

[נפלאות הצדיקים]

התמונה העולה משלושת הסיפורים הללו, בשפה החב”דית, היא ‘אן התפעלות’ – אדישות גמורה לכל דבר שאיננו שייך לעבודת ה’. קרירות היא אמנם תכונה שלילית, בדרך כלל, אך יש לה מקום חשוב בקדושה. כיצד רואים זאת בתורה?

בעולם החי, הסמל לקרירות ואדישות הוא החמור: בגמרא נאמר עליו, כי “אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה”. הקרירות הפיזית משקפת ניתוק מוחלט מהסביבה החמה, ומשתלבת היטב עם סבלנותו של החמור לכל משא כבד שישיתו עליו. עוד חבילה ועוד חבילה, ולחמור כלום לא נוגע… והנה, בברכותיו של יעקב אבינו לבניו, המשיל לחמור דווקא את יששכר – שבטם של תלמידי החכמים. זאת, מפני שכדי ללמוד תורה בעמקות – כפי שלמד ה’ישועות משה’ – יש להפוך לחמור דקדושה, הנושא עליו את עול התורה בלי להתעייף (דוגמה נוספת להנהגת ‘חמרא דקדושה’ בדורות האחרונים ראו אצל הרה”ק רבי אהרן מבעלז. קרירותו לענייני העולם התבטאה באופן פיזי ממש: הוא נהג ללכת בקיץ התל אביבי, במעיל פרווה חם כמו בחורף הפולני. כשהעזו משמשיו להדליק את המזגן – חש בכך מיד אפילו אם שהה בחדר אחר, והתבטא כי הקור מקפיא את עצמותיו…).

היהודים עמם התווכח הצדיק מויז’ניץ בסיפור על השטריימל, נכנעו ל’חמור דקליפה’ – כמאמר חז”ל: “כל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ”. חמור כזה איננו שם לב לעיוות הקיים במערכות שהשתעבד אליהם, והוא ממשיך לחיות בתוכם בלי להתפעל. ‘אז מה אם יפני או הודי לא מפחד?’ הוא חושב. ‘אני יהודי, ויהודי מוריד את הראש’… אך החמור הטוב, חמורו של משיח, בועט בכל המוסכמות השקריות הללו וכופף את צווארו רק לעול מלכות שמים. כשנזכה לתקן את החמור – להיות קרים לקליפה ובוערים לה’ יתברך – נזכה במהרה שיבוא אלינו “עני ורוכב על חמור”.