סיפורי צדיקים

רבי משה פיינשטיין היה מגדולי הפוסקים וראשי הישיבות בתקופתו. גדלותו התורנית נודעה בעיקר בזכות תשובותיו ההלכתיות שרוכזו בספרי “אגרות משה”. הוא היה נערץ על גדולי ישראל ורבבות יהודים. נולד ביום ז’ באדר תרנ”ה לרב דוד פיינשטיין, רבה של קהילת החסידים באוזדה ומצאצאי משפחת הגר”א. בילדותו למד אצל אביו, ורכש בקיאות בשלוש הבבות. לפני בר מצווה החל ללמוד בישיבת “עץ חיים” שבסלוצק, אצל הגאון הרב איסר זלמן מלצר, ובשנת תר”ע נסע יחד עם קבוצה מטובי הבחורים בישיבה, לייסד ישיבה בשקלוב בראשות הרב פסח פרוסקין – אותו החשיב הרב פיינשטיין כל ימיו לרבו המובהק. בהיותו בגיל שבע עשרה כבר היה בקי בכל הש”ס ובגיל תשע עשרה כבר היה בקי בארבעת חלקי השולחן ערוך עם מפרשיהם. בתרע”ו התמנה לרב בעיר מולדתו, אוזדה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עסק רבות בהתרת עגונות. בתרפ”א התמנה כרב ואב”ד בעיר לובאן ובתפקיד זה שימש עד שנת תרצ”ז, בה הגיע לארצות הברית. זמן קצר לאחר הגעתו התמנה לראש ישיבת “תפארת ירושלים” בניו יורק, ובתפקיד זה שימש במשך ארבעים ותשע שנים, עד להסתלקותו בי”ג אדר ב’, תשמ”ו.

רבי יעקב קמניצקי זצ”ל פגש פעם את ידידו רבי משה פיינשטיין זצ”ל, כשהוא במצב רוח מרומם ביותר. סיפר לו רבי משה, כי באותו היום עמד בניסיון שנשלח לו מן השמיים:

“לפני כמה חודשים שימשתי כדיין בדין תורה, ולאחר שפסקתי לזכות אחד מן הצדדים, קיבלתי שיחת טלפון מאחד מידידיו של המפסיד. הוא האשים אותי בגסות כי טעיתי בדבר משנה וכו’, ומשום כך אין תוקף לפסק הדין.

היום, נדהמתי לראות בביתי את אותו אדם שפגע בי באופן כה מביש. התברר כי הוא בא לבקש ממני ‘קבלה’ (-אישור) להיות שוחט. המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה לסלקו מן הבית… אך לבסוף החלטתי, שמכיוון שביום הכיפורים מחלתי לכל מי שפגע בי, אסור לי לשמור טינה למישהו.

הכנסתי אותו לחדרי, ערכתי לו מבחן על ידיעותיו בהלכות שחיטה, ולאחר שהלה הצליח בבחינה הענקתי לו את ה’קבלה’ לשמש כשוחט. כשעמד לצאת, הוכחתי אותו על התנהגותו ואמרתי לו שעבר על העבירה החמורה של ביזוי כבוד התורה. אולם הצעיר טען כי אינו מבין במה המדובר, מה גם שמעולם לא התקשר אלי! ניכרים היו דברי אמת, ושלחתי אותו לדרכו. המסקנה המתבקשת היא, כפי הנראה, שאדם אחר הסתתר תחת שם מזויף ודיבר איתי כאילו בשמו”.

לאחר שסיפר זאת, תיאר רבי משה לידידו את השמחה הגדולה שחש לאחר שעמד במבחן הקשה, והתעלם מעלבונו האישי אף על פי שחשב כי העומד לפניו הוא זה שפגע בו.

***

פעם היה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל באספה שנערכה בבית מלון בניו יורק. באמצע חזרת הש”ץ, באו וקראו לו: יש טלפון מארץ ישראל! אבל הרב לא זז. ניסו שוב: רבי, יש לך טלפון! ועדיין הרב לא זז ממקומו… בסופו של דבר, סיים היהודי שעמד לצידו את תפילת שמונה עשרה, ואז יצא הרב מן החדר. כששאלו אותו למה לא יצא קודם לכן, השיב: הלא היה קיר לפני (ההלכה האוסרת לעבור לפני המתפלל), ואיך אעבור?!

[זכרונם לברכה]

***

באחד מימי חול המועד סוכות תשל”ב, הכריזו בזאל הקטן שב 770 שהרבי קורא לכל אלו שהגיעו מרוסיה לאחרונה, לחדרו. הגיעו לערך עשרים וחמשה אנשים. הרבי היה עם משקפיים ועיין בספר. לאחר זמן, פנה הרבי למזכיר הרב חדקוב ושאל אם כולם נמצאים וכאשר נענה שכן, פנה הרבי לנוכחים ואמר שהוא רוצה שיסעו לרב פיינשטיין ויספרו לו על החיים ברוסיה. בין השאר התבטא: “ספרו לו הכל, בלי עניוות”…

כאשר יצאו מחדר הרבי, חיכו המזכירים הרב ירחמיאל בנימין קליין ור’ חיים יהודה קרינסקי עם שתי מכוניות, שתי המכוניות שהרבי נוסע בהן, ועימן נסעו לרב פיינשטיין. הרב פיינשטיין התפעל מאוד לראות אברכים ובחורים צעירים, שרובם נולדו שנים רבות לאחר המהפכה הקומוניסטית, כולם יראים ושלמים ויודעים ללמוד דף גמרא, לא פחות מבחור ממוצע בארצות הברית. כשאמרו לו שהרב יעקב נוטיק בקי בחצי מהש”ס, יצא מכליו ושאל אותו: “איך עשיתם את זה? איך הצלחתם לעמוד בניסיונות?!”. הרב נוטיק ענה לו: “הייתה לנו ברירה?…”. לאחר מכן פנה ר’ משה אל הבחורים הצעירים ושאל אותם מה הם לומדים ושאלות בפרק “האומר” במסכת קידושין. כאשר ענו על השאלות ברהיטות, הרב פיינשטיין החל לבכות ולנגב את עיניו.

[‘התמים’ גליון ל”ט, תשע”ו]

רבי משה פיינשטיין ידע היטב מה משמעותו של השלטון הקומניסטי ברוסיה, שהחל בהיותו כבן שלושים וחמש: אחיו הרב מרדכי נהרג בידי הרשעים, והוא עצמו סיכן את חייו פעם אחר פעם כשלימד תורה והציל חיי יהודים נוספים. כאשר ראה נערים צעירים המתמידים בלימוד התורה, על אף שכל חייהם חוו רדיפות, חש כי זו תופעה מדהימה הנוגעת לעומק הלב. בחסידות מבואר, כי הבכי הוא “מותרי מוחין” – תגובה של האדם לחוויה ששכלו איננו יכול להכיל. עוצמת הגילוי האלוקי גודשת את הראש, ו’נשפכת’ החוצה כדמעות… כאן, הגילוי הוא עד כמה “אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל כולא חד”: “ישראל” היינו אותם אברכים שיצאו מאחורי מסך הברזל, “תורה” היינו התורה שלמדו, והקדוש ברוך הוא מתגלה במסירות הנפש האדירה שלהם ללמוד את תורת ה’.

בסיפורים הנוספים שהבאנו מתבלט שוב כיצד רבי משה, כתלמיד חכם אמיתי, היה רגיש ביותר כלפי קוצו של יוד מן ההלכה – ובעיקר כלפי רגשות הזולת (כפי שההלכה קובעת). ומעניין שכאשר מחל על כבודו (וחכם שמחל על כבודו – כבודו מחול), התגלה שהפוגע כלל אינו זה שלפניו! הדבר מזכיר מעט את אמרתו של רבי נחמן, כי “מי שהם [בעלי מחלוקתו] חולקים עליו, גם אני חולק עליו [ואין זה אני כלל]”. כאשר חושפים את הפנימיות שמאחורי המסכות החיצוניות, מתברר כי כל היהודים מאוחדים עם ה’ וזה עם זה – והמחלוקות נובעות רק מטעות בזיהוי.