סיפורי צדיקים

רבי יצחק אייזיק טויב מקאליב נולד בשנת תקי”א לאביו ר’ יחזקאל, שהיה סוחר וחוכר שדות. מסופר כי כבר בנערותו התבלט הנער יצחק אייזיק בין חבריו ונחשב בעיני יהודי קהילתו כעילוי, למדן ושקדן. נפשו הגבוהה נשאה אותו להתבודד ימים ושבועות בשדות, והוא עסק ברעיית צאן; אך לבסוף נדד למרחקים עד שהגיע אל ר’ שמואל שמלקה מניקלשבורג וממנו אל ר’ אלימלך מליז’נסק. לפי גרסאות אחרות, רבי ליב שרה’ס, תלמידו של הבעל שם טוב, הרגיש ממעמקי רוסיה שבהונגריה חי נער בעל “נשמה גבוהה וקדושה מהיכל השירה והזימרה”, והגיע לסרנץ’ בקפיצת הדרך על מנת לאסוף את יצחק אייזיק, שהיה לפי גרסה זו יתום לבוש קרעים שרעה אווזים לפרנסתו. רבי לייב שכנע את אמו למסרו לידיו, והביא אותו לר’ שמלקה מניקלשבורג. בערך משנת תקמ”ב ישב כרב ואדמו”ר בקאליב, והשפעתו הייתה גדולה. במכתב מן החת”ם סופר בעקבות היתר עגונה, כינה אותו: “צדיק ונשגב חסידא ופרישא”. רבי אייזיק נחשב לאדמו”ר החסידי הראשון שישב באופן קבוע בלב הונגריה. הוא נפטר בז’ באדר תקפ”א. בנו ר’ משה חיים המשיך את האדמורו”ת אחריו בעיירה רודזול בגליציה.

היו נפלאים דרכיו של הרה”ק מקאליב, בניגוני חול אשר שמע מפי רועים והכניסם אל הקדושה. פעם אחת שמע מפי רועה צאן, איך שהוא מנגן בחליל שלו ניגון מלא רגש: “וואלד וואלד ווי גרויס ביזט דו, [=שדה שדה, כמה גדול אתה וכו’]”… וכשהגיעה השירה הזאת לאזניו, ניגש אל הרועה, והושיט לו מטבע, ובקשו שיואיל לשורר את הניגון פעם שנית, וכאשר סיים הרועה לנגן זאת, זרק רבינו זי”ע את עצמו על הקרקע והתחיל לשורר בלב מלא רגש וגעגועים בניגונו של הרועה אבל בנוסח שונה: “גלות גלות ווי גרויס ביזט דו [=כמה ארוכה את], שכינה הקדושה ווי ווייט ביזט דו [=כמה רחוקה את], ווען מען וואלט דעם גלות אוועק גענומען [=אילו היו מסירים את הגלות], וואלטן מיר זיך אינאיינעם צוזאמען געקומען [=היינו מתאחדים כולנו יחד]…”

לאחר מכן, ציווה הרה”ק להרועה שישורר שוב את ניגונו. אך הוא לא ידע לשוררו, כי נשכח ממנו הניגון לגמרי. אז אמר רבינו זי”ע למקורביו, שניגון זה שוררו ישראל על נהרות בבל.

על ניגון זה סיפר הרה”ק מרוזבדוב: בליל שבת אחד ראיתי את הדברי חיים מצאנז שנטל את הכוס לקדש, והחל לזמר בדבקות נפלאה את המילים “שבת קודש, שבת קודש” בניגונו של הרבי מקאליב. כך עמד וזימר שעות ארוכות, עד שכבו הנרות וכמעט האיר היום. כשנתעורר ונודע לו שעברו כמה שעות, אמר בתמיהה: הלא הייתי סבור שעברה רק דקה אחת…

[נפלאות הצדיקים]

***

במשך תקופה ארוכה היה נוהג הצדיק, מדי יום שישי, להגיע בלוויית משמשו לטבול במקווה. אך המשמש שם לב, שהאזור בו נמצא בית הטבילה אינו מוכר לו כלל! באחת הפעמים גמר אומר אותו משב”ק כי במקום לשוב לביתו בלוויית הצדיק יתעכב קצת במקום כדי להכיר את האזור. לאחר בירור קצר נודע לו לתדהמתו כי נמצא הוא בעיה”ק צפת ובית הטבילה הוא לא אחר מאשר מקווה האריז”ל! כעת התברר לו כי סקרנותו עלתה לו ביוקר והוא נאלץ לשבות במקום למשך שבוע עד לביקור הבא של רבי יצחק אייזיק,

כ”ק האדמו”ר רבי אברהם מסלונים בעל “בית אברהם” סיפר כי זכור לו בילדותו שאנשי ק”ק צפת היו מזכירים את המקרה אודות “ההונגרי” שנחת פתאום ונאלץ לשאול טלית ותפילין, ביגוד וכדומה…

[הרב בן ציון גרוסמן]

בסיפור הראשון שהבאנו, מבצע הרבי מקאליב “גיור” של ניגון עממי. בשני, הוא עובר ממקום למקום באופן של קפיצת הדרך. האם יש משהו משותף לשניהם?

השאלה הזו עשויה להישמע מוזרה, אך למעשה, יש כאן מכנה משותף חשוב – השופך אור גם על ההבדלים הבולטים שביניהם, ומהווה השראה לחיי כל אחד מאיתנו. המכנה המשותף הזה, הוא תהליך של מעבר: הניגון ‘עובר דירה’ מהיכלות הקליפה להיכלות הקודש, והמשמש הסקרן מוצא את עצמו מבלה שבוע שלם בצפת הרחוקה. שני המעברים הללו הם דוגמה מייצגת לתהליכים של שינוי, בהם אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר מזה שהתחלנו בו. כדי להבין מה הם, נתחיל מן הניגון:

העברת ניגון (או כל חכמה אחרת) אל הקדושה, מכונה בפינו “גיור” ולא בכדי. כדי להפוך ניגון לקדוש יש צורך ביותר מאשר החלטה להשתמש בו בהקשר מסוים: ממש כמו גר, הוא צריך ‘לשנות את שמו’ – מ”וואלד וואלד” ל”גלות גלות”; הוא צריך “בית דין” – צדיק שיגייר אותו; וכל זאת מתבסס על ניצוץ יהודי שכבר היה קיים בו מלכתחילה (כידוע הדיוק בלשון חז”ל האומרים “גר שנתגייר” ולא “גוי שנתגייר”, כלומר שמעודו נועד לכך). כשמדובר בגר של ממש, בשר ודם, יש צורך גם במודעות שלמה למשמעות התהליך ובקבלה מרצון של עול מלכות שמיים.

כל המתואר כאן מעלה תמונה של שינוי עמוק, אבל הדרגתי. האדם הוא אותו אדם, הניגון אותו ניגון, אך הוא משתנה באופן מודע ומדורג עד למהפך המלא. כך מובנת ההלכה, כי בנים שנולדו לגר בגויותו פוטרים אותו מפריה ורביה. אף ש”גר שנתגייר כקטן שנולד”, ולכאורה לא קיים את המצווה, ישנו קשר סמוי למקומו הקודם שמכוחו הם נחשבים בניו.

לעומת זאת, בקפיצת הדרך, מסבירים חז”ל כי האדם אינו זז ממקומו! הדרך היא הקופצת, כלומר מתכווצת תחתיו (מלשון “יד קפוצה”, מקופלת ומכווצת). זהו שינוי פתאומי, של אדם המוצא את עצמו במקום שונה לחלוטין, בלי שום יכולת לשחזר כיצד הגיע לכאן. המקבילה ההלכתית לכך, היא עבד שנשתחרר: השחרור יכול להתבצע בבת אחת וללא הסכמתו, וגם בניו שנולדו לו בעבדותו אינם נחשבים בניו כלל. על פי הרוגאטשובער, ההבדל בין הגר והעבד נובע מכך ש”כל משתנה מתחלק”. כשישנו תהליך של שינוי, בהכרח ישנו גם שלב בו המשתנה נעשה חצוי בין מקומו הקודם למקום אליו הוא עובר. כלל זה נכון לגבי הגר, העושה את התהליך מדעתו, אך העבד חווה מעין “דילוג קוואנטי” – בו בין שלב לשלב שורר אין מוחלט.

שתי הדרכים הללו מאפיינות מאוד בעלי תשובה שונים: יש מי שתשובתו נעשתה בהדרגה, עם משא ומתן פנימי ממושך. בעל תשובה כזה לא מאבד את זכרונו, וגם זיקתו הנפשית לעבר נשמרת. אך בעל תשובה פתאומי מרגיש כי “נפתחו השמים ואראה מראות אלהים”. בעל תשובה זה הוא בסוד מעשה מרכבה, הבטל לה’ לגמרי (בעוד בעל התשובה הראשון הוא בסוד מעשה בראשית). כאשר מגלים את ה’ ותורתו, וברגעא חדא משתנים מן הקצה אל הקצה, ניתן לשכוח את העבר ולהיות ממש כקטן שנולד, השוכח לגמרי את גלגוליו הקודמים.