סיפורי צדיקים

י״ח בשבט תשפ״ג

הרבנית חיה מושקא| מסירות הנפש של אבא!

הרבנית חיה מושקא שניאורסון נולדה בכ”ה אדר תרס”א להוריה הרבי הריי”צ והרבנית נחמה דינה, שניהם נכדי אדמו”ר הצמח- צדק. בהוראת סבהּ, הרבי הרש”ב, נקראה חיה-מושקא ע”ש אשת אדמו”ר הצ”צ. נִשאה לרבי מנחם מענדל שניאורסון, לימים הרבי מליובאוויטש, בי”ד כסלו תרפ”ט. הרבנית ברחה מפרסום ומהבמה הציבורית והרבתה במעשי חסד ועזרה לזולת ללא מסגרת רשמית ולעתים באנונימיות. הרבנית הסתלקה בכ”ב שבט תשמ”ח והרבי התייחס לפטירתה כסיום של תקופה והכנה לתקופה חדשה לקראת ביאת משיח. מנוחתה כבוד בבית העלמין היהודי ברובע קווינס בניו יורק.

 

בשנת תשי”ד חל י”ד כסלו, יום הנישואין העשרים וחמישה של הרבי והרבנית, בשבת. מסופר, כי הרה”ת ר’ פיניע אלטוהיז ניגש אל הרבי וביקשו להתוועד. באותם ימים לא נהג הרבי להתוועד כל שבת. כששאלו הרבי “מה יום מיומיים, ובגלל איזו סיבה רצונו בהתוועדות?” השיב ר’ פיניע בחושו החסידי: “באתי לתבוע דמי שדכנות (אביו של ר’ פיניע היה השדכן בנישואי הרבי והרבנית)…” הרבי הסכים להתוועד, והקטע להלן מובא מתוך תיאור של אחד החסידים שנכח בהתוועדות:
אחרי תפילת שחרית, בשעה רבע לאחת, נכנס כ”ק אדמו”ר שליט”א וחיפש את ר’ בערל יוניק ולא היה. ר’ לייבל גרונר נכנס לחדרו הק’ ויצא משם כשבידו כוס, יין ומזונות, והתחילה ההתוועדות. נעשה רעש והתחילו לסדר שולחנות, כי לא ידעו מקודם שתהי’ התוועדות. בתחילה ישבו רק חמישה-שישה אנשים, כי חלק מהקהל כבר הלך לביתו, והשאר היו עדיין באמצע התפילה. היו הרבה שהיו בכלל קודם התפילה, וכ”ק אדמו”ר שליט”א ידע מזה, כי באמצע ההתוועדות אמר: “די וואָס האַלטן נאָך שחרית זאָלן מאַכן קידוש, און די וואָס האַלטן פאַרן דאַוונען זאָלן אַזוי זאָגן לחיים [אלו שאוחזים אחרי שחרית שיעשו קידוש, ואלו שאוחזים לפני שחרית שיאמרו כך לחיים]!” כ”ק אדמו”ר שליט”א עשה קידוש, אמר לחיים וציוה לנגן. אח”כ אמר מאמר ד”ה “וכל בניך”. אחר השיחות דיבר גם על עניין החתונה ואמר [בתרגום מיידיש]: חתונה זהו עניין כללי אצל אדם פרטי, אך אצלי זהו עניין שעל ידו נמשכתי בעניינים כלליים. בין אם אני מרוצה ובין אם… אך העניין כבר נעשה. זהו היום שקישרו אותי עמכם ואתכם עימי, אני אייגע אותכם ואתם תייגעו אותי, וביחד נתייגע (להביא את) הגאולה האמיתית והשלימה. שהקב”ה יעזור שנראה פרי טוב בעמלינו.

כאשר הרבי מציין את יום נישואיו כיום שקישר אותו עם החסידים, ניתן להבין זאת כאמירה כמעט טכנית: לולא היה נעשה לחתנו של הרבי הריי”ץ, לא היה הופך לרבי. וודאי שהדבר נכון, אך התמונה המלאה מגלה תפקיד פעיל בהרבה שנטלה הרבנית: במשך שנה שלמה לאחר פטירת חותנו, סירב הרבי לרשת את מקומו ולהנהיג את החסידות. החסידים שניסו להוביל לכך היו אובדי עצות, אך מספרים כי הרבנית הכריעה את המאבק במשפט אחד: “לא יתכן, כי שלושים שנות מסירות הנפש של אבי ירדו לטמיון”. כך, למורת רוחו הגלויה, נמשך הצדיק הנסתר אל ענייני הכלל והפך למנהיג. סיפור ידוע נוסף, מגלה שוב את השייכות העמוקה של הרבנית לקשר של רבי וחסידים: בזמן ‘משפט הספרים’ הנודע, כאשר נשאלה הרבנית על ידי חוקר משטרתי למי שייכים הספרים, השיבה בתקיפות: הרבי והספרים שייכים לחסידים! משפט זה השפיע עמוקות על השופט, והיה בין הגורמים לזכייתו של הרבי בדין.

נשים לב, כי בשני המשפטים הללו יצקה הרבנית תוכן של התמסרות מוחלטת של הרבי – גם של אביה וגם של בעלה – לשליחותם והנהגתם. מסירות הנפש הזו נרמזת בשמה: חיה מושקא. על פי דברי הרבי עצמו, רומזים שמות אלו לשני רובדי הנפש העליונים ביותר – חיה ויחידה. התגלות היחידה שבנפש, כפי שמסבירים בחסידות, היא בזמן מסירות נפש מוחלטת – כזו שתבעה הרבנית.

בעקבות עיסוקה של הרבנית בחיבור הרבי והחסידים, בחיבור אביה ובעלה, ובעיקר בעקבות חיבורה שלה לרבי, נתבונן בפנינה אחת מדברי הריי”ץ – אותה ליקט הרבי בלוח היום יום. היא מכוונת לחיבור הרצוי בין המח ללב, אך מהווה חלון להתבוננות בחיבור כללי ומשמעותי לא פחות – חיבורם של כל איש ואשה.

וכך כתב הרבי ב’היום יום’ לי”ב שבט: השכל וההתפעלות שני עולמות הם. עולם קר ומיושב ועולם רותח ומבוהל. נשים לב, כי למרות הנטייה המידית של חלקנו להזדהות עם אחד העולמות ולחוש כי השני חסר ופגום, הרבי מדגיש כי בכל אחד מהם קיים איזון בין החיובי לשלילי: המח מיושב, מתון והגיוני – אך קר וחסר חיים. הרגש נוגע ובוער – אך חסר כיוון ושליטה עצמית.

עד כאן הרווחנו דיוק יפה, אך בהגדרות לבדן אין די. על כן ממשיך הרבי: וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים, שעולם הקר יתחמם באשו של הרותח, ועולם הרותח יתיישב במתינותו של המיושב. כמו הקב”ה, קונה שמיים וארץ, עלינו לקנות בנפשנו את שני העולמות גם יחד, לאזן ביניהם ולחברם ל”בשר אחד” בשידוך הנושא פירות טובים:  ואז הבהלה הופכת לשאיפה והשכל למורה דרך בחיים של עבודה ופועל. ההתכללות בין המח ללב הופכת את הניגוד בין ישוב דעת לתבהלה לתמהיל מנצח: שאיפה.

כשם שאדם מיושב עלול להיות מאובן וללא התקדמות אמיתית, אדם מבוהל נעשה חסר מטרה, כולו נתון בהתפעלות הרגע ההווה. לעומת שניהם, לאדם בעל שאיפה יש מטרה ויעד – והשאיפה אליו מלאת רגש ועָצמה וממלאת את חיי האדם. נשים לב כי בציור כזה, האדם עצמו היה ונשאר לב העולה על גדותיו – אך כעת נוסף לו מורה דרך המכוון אותו היטב בדרך לשאיפותיו. כמובן, בחיי הזוגיות מקביל הגבר לשכל ואילו האשה ללב, ואכן תיקון השאיפה הוא תיקונה של האשה דווקא: האשה קשורה בתהליכיות, תפילה ועליה מתמדת – כפי שמתבטא הן בתורת החסידות והן בהסטוריה של המאות האחרונות – וההתמסרות שמבטאת דמותה של הרבנית היא שאיפה מזוקקת להחיש את תיקון המציאות בגאולה האמיתית והשלימה.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן