סיפורי צדיקים

כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש, נולד לאביו כ”ק אדמו”ר רבי שלום דובער בי”ב תמוז תר”מ. בגיל שמונה החל לשמוע מאביו מאמרי חסידות ועניינים השייכים לרבי, בגיל אחת עשרה החל להניח תפילין, ובגיל חמש עשרה מינהו אביו למזכירו בעסקנות ציבורית. בגיל שבע עשרה נישא לרעייתו הרבנית נחמה דינה והתמנה למנהל ישיבת תומכי תמימים שיסד אז אביו. בשנת תרע”ג השתתף בוועד הרבנים שסייע להגנה ב”משפט בייליס”. בשנת תר”פ נפטר הרש”ב, זמן קצר לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הרבי הריי”צ מונה לממלא מקומו, והחל בפעולות נמרצות למען היהדות ברוסיה. בעקבות פעילותו נאסר הרבי בט”ו בסיוון תרפ”ז על ידי הג.פ.או. ודינו נגזר למוות ללא משפט. לאחר לחצים בינלאומיים הומר עונש המוות, והוא נשלח לגלות בקוסטרומה בג׳ בתמוז. הלחץ הבינלאומי נמשך, ובתאריך י”ב בתמוז שוחרר הרבי לביתו. בפועל התבצע השחרור למחרת, בי”ג בתמוז, ומאז מצויינים הימים י”ב־י”ג בתמוז כ׳חג הגאולה׳ של הרבי הריי”צ. לאחר שחרורו עבר לוורשה, באב תרפ”ט ביקר בארץ למשך כשבועיים, ולאחר מכן יצא למסע בן כשנה בארצות הברית. בב׳ טבת ת”ש חולץ מוורשה הכבושה, והגיע לארה”ב בח׳ אדר ב׳. תקופה קצרה לאחר מכן רכש את בנין 770 בשדרות איסטרן פארקוויי שבברוקלין — שם התגורר בשנותיו האחרונות — והפכו למרכז חב”ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא, י׳ בשבט תש”י, ואת מקומו בנשיאות חב”ד ירש חתנו, כ”ק אדמו”ר רבי מנחם מענדל שניאורסון.

לפני המהפכה ברוסיה התמנה בן למשפחת שניאורסון לרב מטעם השלטונות בצ’ערניגוב. שמו היה הרב יצחק שניאורסון, נכדו של הרבי מרעצ’יצ’א, הבן השני של המהרי”ל, כמובן, כ”רב מטעם” לא היה חסיד של ממש אף שהיה נין של אדמו”ר הצמח-צדק.

באחת השנים, כשעדיין שלט ברוסיה הצאר ניקולאי, עשו חגיגה ממלכתית למלאת שלש מאות שנה לבית רומנוב (בית הצארים, היחוס הממלכתי). למסיבה הזו הזמינו את כל המי-ומי בממלכה, את הגנרלים הכי גדולים של הצבא, וגם מבחר קטן של אנשי דת בכירים. רכבת שנסעה מליטא למוסקבה, היתה כולה מלאה בנוסעים למסיבה זו. החשובים ביותר ישבו במחלקה ראשונה, בחדרים מפוארים לאדם או שנים, ובאחד מהם ישב אחד מגדולי הגנרלים של המדינה יחד עם יצחק שניאורסון, הרב מטעם של צ’ערניגוב. באחת מתחנות הרכבת הסתכל שניאורסון החוצה וראה שלרכבת רוצה לעלות אברך צעיר עם זקן צהוב. הוא לא הכיר אותו אישית, אבל מיד הכיר (כנראה בעקבות הזקן הצהוב) שהוא בן למשפחת שניאורסון. זה היה הרבי הריי”צ, שעדיין היה אברך צעיר.

הרב שניאורסון קרא לו לעלות, וכבד אותו כקרוב משפחה שישב יחד איתו בקרון. ישבו שניהם, מולם ישב הגנרל הגוי, וכמנהג הגנרלים ברוסיה היה שתוי כל צרכו. אחרי כמה דקות מכניסת האברך עם הזקן הצהוב, התמלא הגנרל זעם. בכעסו, צעק הגנרל על האברך – “למה הרגתם את אותו האיש?” מספר הסיפור, יצחק שניאורסון, אמר שהוא פחד שהגנרל הולך לעשות מהומה גדולה.

האברך הביט בגנרל בקור רוח מוחלט וענה ברוסית: “הוא היה טרייטר [בוגד] וחייב מיתה!”. ברגע שהגנרל שמע את התשובה, מיד השתתק. אותו יצחק שניאורסון כותב שנראה היה כאילו קורה כבדה נפלה לאותו גנרל על הראש…

[ע”פ רשימות דברים, עמ’ 919]

פרטים רבים ניתן ללמוד מן הסיפור הזה, אך ראשית מעניין לראות, כיצד דווקא הרבי-לעתיד הצעיר עורר את חמתו של הגנרל. מדוע הרב מטעם (שזקנו כנראה היה באותו הגוון…), לא דקר לרגע בעיני השיכור?

נראה שדווקא הרבי, כפי שמתבטא  גם בהמשך חייו, מקרין שלא במודע את גאות היחידה והנבדלות היהודית. כפי שרבי אמיתי מסוגל להתפאר במעלתו מתוך בטול עצמי מוחלט, גם פה מקרין הרבי את היהודי הגאה, ומקומם את הגוי – המבחין בעצם במתחרה המאיים עליו.

כמובן, שכאשר מעוררים את חמתן של הקליפות צריך לדעת כיצד להתגבר עליהן. גם בשטח זה, מפגין הרבי הריי”צ מיומנות מפליאה: מבלי להסס לרגע, הוא מוצא את המילה המתאימה בדיוק לאותו גנרל ולהנחות היסוד שלו. בעולם הצבאי הרוסי, יש דבר אחד שחמור יותר מכל – בגידה. כאשר ישנו בוגד, יהיה זה השר החשוב ביותר, הצאר עצמו ואפילו “האלוקים” שלהם, מות יומת ללא שום אפשרות לחנינה.

מכך ניתן ללמוד, כי כאשר מתעמתים עם תפיסת עולם מסוימת נדרש למצוא את המילה המתאימה ביותר, זו שאיננה יכולה להתכחש לה. כמובן, יש בכך סיכון: המילה הלא נכונה רק תרגיז יותר את העומד מולך, ותיתן לו תחמושת כדי לפגוע בך בחזרה. זהו משחק של “רולטה רוסית” שהרבי הריי”צ משחק בו ללא מורא.

לענות כך בזריזות ובקור רוח שכזה, במובן מסוים זהו “מופת” של רבי. אך בשונה ממופתים אחרים, זהו מופת שאנו יכולים – וממילא מוטל עלינו – ללמוד וליישם. אין זה דבר פשוט, והמילה אותה מצא הרבי הריי”צ לא תעזור לנו כלל באקלים ההשקפתי שאנו ניצבים מולו: שהרי במקום שבו כולם בוגדים בכולם, המילה בוגד נעשית לחסרת משמעות. אך אף על פי כן, אפילו כעת ישנן מילים המחייבות את המתנגד לקדושה להשתתק ולחשוב, ואולי גם לשנות את דרכו מן הקצה אל הקצה. ההתעצמות עם דמותו של הרבי הריי”צ, תוכל לכוון אותנו בדרך להשפעה כזו על כל עם ישראל.