סיפורי צדיקים

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל השפע חיים והדברי יציב, נולד בשנת תרס”ה ברודניק לרבי צבי הירש הלברשטאם אב”ד העיר. בגיל 14 התייתם מאביו, ובאותה שנה הוסמך להוראה. כבן 18 התחתן עם קרובתו פסיה – אם 11 ילדיו, ובגיל 21 נתמנה לרב הקהילה החסידית וראש ישיבה בקלויזנבורג. לאחר פלישת הנאצים להונגריה שהה במחנה בנאדבאניה, ולאחר מכן גורש עם משפחתו לאושוויץ. הוא שרד את צעדת המוות, אך אשתו ותשעה מילדיו נרצחו ובניו הנותרים מתו ממחלת הטיפוס. כל אותו זמן לא וויתר על קיום המצוות בהידור תוך סיכון עצום, מהקפדה על אוכל כשר ועד לפרי חדש בראש השנה. לאחר השואה הקים במחנה העקורים מוסדות חינוך וחסד, טיפל ביתומים והשיא זוגות רבים. בשנת תש”ו הגיע לארצות הברית כדי להקים מוסדות לניצולי השואה, נישא לחיה נחמה ונולדו להם שבעה ילדים. בשנת תשט”ו ביקר לראשונה בארץ והניח את אבן הפינה לקריית צאנז בנתניה. בקריה ייסד את חסידות צאנז־קלויזנבורג, מוסדות חינוך וישיבה גדולה שעמד בראשותה, וכן את מפעל הש”ס. הקים את המרכז הרפואי לניאדו בנתניה, בעקבות נדרו כי אם יינצל מהתופת יציל תמיד חיי יהודים. בי”ט בכסלו תש”כ עלה לארץ והתיישב בנתניה, בתשכ”ג פתח ישיבה לבחורים ספרדים ובתשמ”ו יזם את ה”מועצה להגנה משפטית על ערכי היהדות”. בתשל”ב חזר לארה”ב, ונסתלק בליל שבת, ט׳ בתמוז תשנ”ד. מנוחתו כבוד בנתניה.

לאחר המלחמה, במכונית שהעמידה לרשותו המפקדה האמריקנית, יצא הרבי לנדוד ולחפש בכפרים שבכל הסביבה כשבפיו הסיסמא: “את אחי אנכי מבקש”! במקומות האלה שרדו פה ושם יהודים בודדים, שהתחבאו בימי הזעם אצל נכרים בעליות גג או בבונקרים. בגלל ניתוקם מן העולם החיצוני במשך תקופה ארוכה, סבורים היו כבנותיו של לוט במערה – שכבר התחסל ח”ו העם היהודי כפי שזמם האשמדאי היטלר ימ”ש, והם היחידים שנותרו, ללא תקוה להמשיך כיהודים.

נסע אפוא הרבי הקדוש בכל יום לישוב אחר, היה נכנס אל מרכז הכפר או העיירה ומנסה להיכנס בדברים עם האנשים שנתקל בהם על דרכו. כמי שמתעניין ושואל מתוך סקרנות גרידא על הא ועל דא, תוך כדי שיחה הגיעו לנושא היהודים, ואיכשהו נתגלה לפעמים, כתוצאה מפליטת פה סתמית, כי בבית פלוני שוהה אחד השרידים. היה אדמו”ר זי”ע הולך ומכתת רגליו אחרי כל קול הברה, אולי יעלה בדרך זו על עקבות איש יהודי שכוח המתחבא עדיין בקרב הגויים. משמצאו, היה מדבר על לבו ומשדל אותו שיצטרף אליו, והוא יביאנו למקום שיש בו הרבה יהודים בני עמו.

רבים מן השרידים האלה, הלכו אחריו לפעלדאפינג בלא חשק מיוחד. נוח היה להם, כביכול, באתר שהם שרויים בו. הלא האמריקנים הכובשים סיפקו מזון ותמיכה לשרידים בכל מקום שנמצאים בו, אפילו למי שהתגורר בין הנכרים מרצונו החפשי, מבלי לדרוש מאף אחד ללכת לעבודה, להשתכר וכדומה. ברם, הרבי, במיטב כושר השכנוע שלו, השפיע עליהם לשוב אל אחיהם.

האנשים עוד היו המומים ומזועזעים מכל המוראות שעברו עליהם. היו שהצהירו בגלוי, כי אחרי האסון הגדול שקרה – אין את נפשם לחזור ולחיות כיהודים. אולם הרבי בחכמתו השכיל וענה להם, שאינו מעלה על דעתו כלל לדרוש מהם אפילו משהו מעין זה. כל כוונתו אינה כי אם להיטיב עמהם מבחינה פיסית, שלא יהיו נתונים יותר לחסדי הגויים הארורים. וכי לא מוטב להימצא בין אחים, שהם עצמך ובשרך?! ידוע, בין השאר, על מקרה מסוים בו שידל צעיר יהודי להסתפח למחנהו: הלה טען, שהרבי בודאי לא יניח לו לבקר בקולנוע, ולכן אינו חפץ ללכת אחריו. אולם הרבי הבטיח לו שכאשר יחזרו החיים למסלול תקין, ויפתחו קולנוע לפליטים, יקבל מידו כסף לרכוש כרטיסים להצגות… הרבי אף קיים את הבטחתו זו, במשך זמן קצר, עד שהלה התפכח מערפול החושים הרוחני שלו וחזר להיות יהודי כשר להפליא.

[לפיד האש]

בהשראת הסיפור הזה, נביא ביאור מיוחד של הרבי מצאנז – הנפתח בעצמו בסיפור מעשה: לרבי חיים מצאנז, מייסד השושלת, היה בן יניק וחכים בשם לייבוש. פעם אחת, בשבת פרשת לך-לך, ציווה הרבי על בנו בן השש שיאמר תורה בפני כל החסידים. לייבוש לא בוש, ומיד פתח ופירש את הפסוק הראשון בפרשה: “לך לך”, הוא אמר, פירושו “לך אליך”. לך לעצמך. מדוע? כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש, וכדברי הבעש”ט “התופס בחלק מן העצם, תופס בכולו”. אם כך, כשם שאין מקום פנוי ממנו, כך גם היהודי: הוא בכל והכל בו. לאן שלא תלך – שם היית מעודך, בעצם היותך יהודי.

לאחר שהביא את פירושו של לייבוש, ממשיך הרבי ומבאר את המשך הפסוק, “והיה ברכה”. מפסוק זה לומדים חז”ל, כי “בך חותמין” – באברהם אבינו מסתיימת הברכה הראשונה של שמונה עשרה, “ברוך אתה ה’, מגן אברהם”. ה”שפע חיים” מסביר זאת, לאור ההבדל בין אברהם אבינו לבניו: בעוד יצחק אבינו ויעקב אבינו היו קדושים מרחם, אברהם נולד לתרח – עובד האלילים. אם הכיר את בוראו בגיל שלוש, ואם בן ארבעים, לכל הדעות לא נולד בבית של קדושה כמו זה שהקים בעצמו.

אברהם אבינו, אם כן, הוא אב טיפוס של בעל תשובה. חתימת הברכה באברהם מלמדת, כי בחתימת כל הדורות, דור עקבתא דמשיחא, יהיו גדולי הדור בעלי תשובה כאברהם אבינו.

יש לומר, כי זהו סוד גילוי העטרה של ברית מילה, השלמת המהפך שביצע בעצמו אברהם אבינו בהליכתו אל עצמו. בקבלה מבואר, כי גילוי העטרה חושף אור רוחני מיוחד: זהו אותו האור שהאיר משה רבינו, שחז”ל אומרים כי “נולד מהול”, ובלידתו “נתמלא הבית אורה”. כאשר יהודי חושף כי העולם כולו מלא באור אלוקי הוא גם מגלה את העטרה, את הכתר שבנשמתו, החש בבית בכל מקום בעולם. יהודי המזהה את ה’ בעולם ובעצמו, מגלה את מלכות ה’ בעולם וגם את מלכותו שלו –ניצוץ המשיח שבנשמתו. כך, מכח בעלי התשובה, מתגלה מלכותו של משיח.