סיפורי צדיקים

רבי שלום דובער שניאורסאהן מליובאוויטש, האדמו”ר הרביעי בשושלת חב”ד, נולד להוריו, רבי שמואל שניאורסאהן — הרבי מהר”ש — והרבנית רבקה, ב־כ׳ בחשון תרכ”א. בברית המילה שלו נתן לו סבו, אדמו”ר הצמח צדק, את הכינוי רש”ב. לאחר פטירת אביו קבל עליו את הנשיאות באופן חלקי, ולאחר 11 שנים באופן מלא. תחילה בליובאוויטש ובאחרית ימיו ברוסטוב. הקים את ישיבת ׳תומכי תמימים׳ בליובאוויטש ואת ישיבת ׳תורת אמת׳ בחברון (לימים בירושלים). הסתלק ביום ב׳ ניסן פר”ת ונטמן בבית העלמין ברוסטוב. את מקומו מילא בנו יחידו הרבי הריי”צ. בין ספריו הידועים: המשך תער”ב, המשך תרס”ו, קונטרס העבודה, קונטרס ׳ומעין׳ וקונטרס ׳עץ החיים׳.

כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש סיפר פעם ששמע מחמיו הרבי הריי”צ: פעם עמד הרבי הריי”צ בחדרו של אביו הרבי הרש”ב, והרבי הרש”ב לקח אז את המכתבים שקיבל בתקופה האחרונה ועלעל בהם. הרבי הריי”צ ראה שלפעמים אביו עובר על מכתב במהירות ולפעמים הוא מתעכב עליו זמן רב. כששאל את אביו לסיבת הדבר, ענה לו: אני מעלעל במכתבים כדי לראות האם יש מישהו שזקוק לתפילה, וכאשר אני רואה שהכל בסדר, אני ממשיך הלאה. אבל כאשר אני נתקל בשם של מישהו שזקוק לישועה, אני מתפלל עבורו מיד.

ואמר הרבי, שהרבי הריי”צ אמר לו בקשר לכך: “חסידים אינם יודעים עד כמה גדולה היתה אהבת ישראל של אבי, באופן של “טרם יקראו ואני אענה”, שעוד לפני שהם מבקשים מהרבי הרש”ב את הברכות, הוא כבר דואג להם”.

סיפר הגה”ח רבי יעקב לנדא זצ”ל אב”ד בני-ברק, שהיה עד נוכח למעשה: פעם אחת נכנס יהודי נגיד בעל בעמיו, אל הרה”ק הרש”ב מליובאויטש זי”ע עם קויטל על בנו יחידו שחלה מאד רח”ל והרופאים נואשו מחייו. הוא ביקש מהרבי “להבטיח רפואה שלימה” לבנו מחמד נפשו. אמר לו הרש”ב: אינני יכול להבטיח!

שמע זאת האב, ובמר נפשו העיז ואמר: רבי! אם אמנם אין באפשרותכם לסייע לי, אזי אין לי כל תביעה אליכם. אבל אם יש לכם את האפשרות להושיע, מה עם “לא תעמוד על דם רעך”? העיד הרב לנדא: ראיתי את פני הרבי שהחוירו כסיד, והוא שקע בשרעפי קודש. אחר כך ביקש מאבי הבן לצאת מהחדר, ואמר לו שימתין בחוץ עד שיקרא לו. אחר עבור זמן מה קראו לו שיכנס, והרבי אמר לו: “בעזה”י תהיה לבנך רפואה שלימה!”.

בסיפור השני שהבאנו, טענתו הנועזת של האב הביאה את הרש”ב לברך את בנו. הסיפור הסתיים בטוב, אך במובן מסוים הטענה-שאלה נשארה ללא מענה: אם מלכתחילה יכל הרבי לברך, מדוע חיכה לטענתו של החסיד? שאלה זו מתחזקת לאור האהבה הגדולה שמתייחס בה הצדיק לחסידיו, כפי שהתבטא היטב בסיפור הראשון.

אלא שצדיק, רבי אמיתי, כולל בתוכו מדרגות רבות. ממילא, לא כל אחד פוגש את הרבי באותה המדרגה ובאותה העוצמה. בסוד הצל”ם המבואר בקבלה, ניתן לומר כי לרבי – שמאיר בו צלם אלוקים בשלמותו – שלושה חלקים בנפשו: אחד כנגד הצ’, שהוא האור הפנימי והמודע של הנפש; שני כנגד הל’, שהוא כח ההתחדשות התמידי שלו; ושלישי כנגד הם’ – כח מסירות הנפש שלו.

האור המודע של הנפש, הרמוז באות צ’, שייך לאלה הניגשים אל הרבי כצדיק סתם, או אפילו צדיק הדור (וממילא מעוררים בתוכו את הבחינה הזו – “כמים הפנים לפנים”). במדרגה זו יתכן שאינו יכול להבטיח דבר, ורק להצטער בצערו של הבא אליו. אך כאשר האב גילה את היחידה שבנפשו בהעזה שלו, הרגיש הרבי מיד שדיבורים אלה יצאו מהנקודה הפנימית שבלבו, ה’אמת לאמתו’ שלו. אז נתגלה אצל הרבי רובד עליון הרבה יותר: אם בצ’ היה הרבי צדיק, בם’ הוא משיח… ואם תאמרו: משיח אמנם מתחיל במ’, אך המ’ שבמילה צלם היא סופית? גם לכך יש תשובה ניצחת: דווקא בהקשר למשיח, ניתנה ה-ם’, שלא כהרגלה, במרכזה של מילה! “לםרבה המשרה ולשלום אין קץ…”, נאמר במשיח, וה-ם סתומה של הרבי, בחי’ המשיח שבו, היא היא מסירות הנפש שיש לו על כל יהודי [וללמדנים שבינינו: הדבר מתיישב היטב עם כך, שעל פי פסק אדמו”ר הזקן “לא תעמד על דם רעך” מחייב אפילו במקום סכנה].

כאשר הרבי מתפלל לה’ מתוך היחידה שבנפשו, אזי ישועה קרובה לבוא ותפילתו שגורה בפיו (כפי שהתבטא רבי חנינא בן דוסא, כשנשאל על בטחונו בהבראת החולה: “אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל…”). כשמוסרים כך את הנפש אין חסימות באמצע – ניתן לעלות אל ה’ עד אין קץ, ולהמשיך ישועות למטה עד אין תכלית. ממילא, כך ניתן גם להבטיח שבעזרת ה’ יתברך יהיה הבן בריא.

מזכירו של הרבי הרש”ב [ואחריו של הרבי הריי”צ], ר’ אלחנן מורוזוב, סיפר כי מופתים כאלה הראה הרבי הרש”ב לרוב, אך המופת הכי גדול היה שאיש לא שם לב אליהם… העובדה המדהימה הזו מזכירה את דברי אדמו”ר הזקן על רבו המגיד, כי “במעזריטש המופתים היו מתגלגלים תחת השלחן, ולא היה לאיש זמן להרימם”. כך אצל הרבי הרש”ב, הדומה מבחינות רבות לרב המגיד [דוב בער דוב בער לגזרה שוה], נתפסו הכל בתורת החסידות העמוקה שלימד והסיחו את דעתם מן המופתים. באותיות של קבלה, יש כאן מוחין (תורת החסידות) המלבישים את אור הכתר (יחידה שבנפש, ממנה נמשכים המופתים). הלבשה כזו יוצרת קשר בין האור הגדול לאלו המקבלים אותו, אך גם מסתירה – לבל יסתנוורו ממנו העיניים…