סיפורי צדיקים

רבי אלימלך מליז’ענסק, בעל ‘נועם אלימלך’ ואחי רבי זושא מאניפולי, נולד בשנת תע”ז בערך לאביו אליעזר ליפא ואימו מירל. היה מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, אליו התקרב בעקבות אחיו. ספרו כונה “ספרן של צדיקים” והוא עצמו כונה בפולין “בעש”ט קטן”. במובנים רבים עיצב את דרך החסידות בפולין כולה, בהתוותו את דמות הצדיק ואת אופן ההתקשרות אליו, ותלמידיו היו לגדולי החסידות בדור הבא. נפטר בכ”א אדר תקמ”ז בעירו ליז’ענסק ואחריו שימש ברבנות (אם כי לא כרבי) בנו רבי אלעזר.

בין המסתופפים בצל רבי אלימלך היה אברך אחד, חסיד ומופלג בתורה, והיה לו עושר וכבוד – הן מצד אבותיו הגבירים, והן מצד חמיו. ונסע להרב הקדוש הנ”ל כמה שנים מתוך עושר וכבוד, ומעולם לא ביקש מאומה מאת כבוד קדושת רבו כי אם עבודת ה’.
כעבור כמה שנים אחרי נישואיו, לא נפקדה זוגתו בזרע של קיימא. אז התחילו אשתו ובית חמיו להרעימו כי יסע לרבו הקדוש, ואל יתן דמי לו עד אשר יבטיחהו בפקודת ישועה ורחמים. כי הלא איש אלקים קדוש ונורא הוא!
ויהי באמרם אליו יום יום, אם כי למורת רוחו היה להדאיב נפש צדיק בבקשות גופניות, נתרצה למו.
רבו הקדוש הבטיח לו כנהוג, אמנם ארכו הימים וירחים במספר ויהי תקותו למפח נפש, עד אשר הוא בעצמו נתעורר לדפוק על שערי רחמים אצל רבו יום יום. ויהי כי הציקהו הרבה מאוד, שאל לו הרה”ק: האיך תתנהג עם אשתך? האם ישיבתכם בבטח ושלוה?
כן! ענה לו האברך – ישיבתנו באהבה ואחוה ורעות ברוך ה’.
אמר לו הרה”ק: אמנם כן צותה תורתנו הקדושה. אבל אם אהבתכם גדלה כל כך, אשר מאז ועד עתה לא נפסקה כמו רגע, זה הדבר אשר יסובב המניעה מפרי בטן – ועל כן רחוקה ישועתך שתפקד בזרע של קיימא. ובכן איעצך: סע לביתך, ותראה לנתק מעט מוסרות אהבה וברגע קטן תעזבינה, וראה, שגם היא תתרגז ותתקצף לנגדך. ואחרי כן תשב עמדה כבשנים קדמוניות, ובזאת תיוושע בקרוב. ויברכהו וילך, וישם האברך את הדברים בלבו.
וכבואו לביתו, והנה אשתו יוצאת לקראתו, כדרכה תמיד לקדם פניו. אבל הוא לא פנה אליה והראה לה פנים של זעם (וכדי שלא לצאת מכוונת הספר לא אאריך בסיפור המעשה) עד שעל ידי כמה סיבות עלתה בידו להביאה לריב ריבה: אמר הוא, ואמרה היא, עד שנתכבדה ממנו במתנת ידו מכת לחי. ואחר זה, ורוחו החלה לפעם בקרבו: כי קיים דברת רבו הקדוש יותר ויותר מאשר נצטוה… הוא לא נצטוה, כי אם לך ודבר קשות, והוא הלך והכה! ויוחל עד אשר סר הכעס גם ממנה ונעשה שלום ביניהם כמקדם.
ויהי לתקופת הימים, ויפקדם ה’ ברחמים בזרע של קיימא. נסע האברך לרבו הקדוש, וסיפר לו המאורע. ויאמר לו הרה”ק: אל תדמה בנפשך כי צויתי להתקוטט ח”ו. לא אמרתי לך, כי אם מה שרמזה תורתנו הקדושה אצל יעקב אבינו – דכתיב: “ויחר אף יעקב ברחל” כו’. וקשה: מה פשעה ומה חטאתה אם דברה לנגדו? הלא אין אדם נתפס על צערו! אלא שיעקב ראה כי אהבתם יחד היא הסיבה שתמנע פרי בטנה, אז במכוון חרה אפו עליה בעבור הכעיסה, ולנתק מוסרות אהבה מעט, ואז שמע ה’ לקול תפלתה ויפתח את רחמה.

באופן מפתיע, מסתבר שאהבה יכולה להזיק לפוריות… אבל למה?

רבי אלימלך לא מסביר, רק מציין עובדה. אבל נראה שנחבאת כאן תובנה חשובה על זוגיות בכלל:  כדי לפרות ולרבות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, אין די בחיבור והרמוניה. נדרשים גם ניגוד, פער ושוני – ואפילו הרפיית מה מהאהבה האידיאלית לכאורה שבין בני הזוג. בהתבוננות שכלית יגיע החידוש האמיתי מתוך קושיה וסתירת ההבנה הישנה, וגם חידושים כלידת ילד מצריכים קושי והתנגדות – “עזר כנגדו”.

העקרון הזה מתכתב עם פתגם חסידי ידוע, על כך ש”שלושה אינם יכולים להיות חסידים: בן, אשה ומשמש…” אמנם אפשר למצוא יוצאים מן הכלל, אך לרוב, מקומם של שלושת אלו ביחס לרבי יוצר חוסר יכולת להתבטל אליו כחסיד. ניתן היה לחשוב שהדבר מהווה חיסרון – אך על פי דברינו כאן יש בכך מעלה גדולה: דווקא מתוך העצמאות, הפער וחוסר המשמעת – ניתן להוליד תולדות רבים.

והנה, מכל אדמו”רי חב”ד, מי שזכה למשפחה מרובת הילדים ביותר, כשכמעט כל בניו הוכתרו למנהיגים אחריו, היה אדמו”ר הצמח-צדק. הסיפורים אודותיו, ואודות הרבנית חיה מושקא, מלמדים שאכן התקיים בהם עיקרון זה. לשם המחשה, מסופר כי פעם אמר הצמח צדק תהילים בקול גדול. החסידים שהבחינו בכך מיהרו אל מעבר לחלון להקשיב לניגונו המיוחד, אך הרבנית גרשה אותם באומרה: אף פעם לא ראיתם יהודי זקן אומר תהילים?…

אפילו שידוכם זה לזו, כשעוד היו ילדים בני שמונה בערך, לווה בויכוח משועשע בין “צד החתן”- אדמו”ר הזקן, לבין “צד הכלה” – בנו, אדמו”ר האמצעי. אדמו”ר האמצעי טען כי השידוך איננו הולם – “אני מיוחס יותר ממך, יש לי אבא רבי…” ואילו אביו השיב: “אני מיוחס יותר, לי יש בן רבי!” וכך יצא השידוך אל הפועל. אכן, נראה כי הרבנית ראתה בעצמה חסידה של אביה וסבה יותר מאשר של בעלה. גם נישואיהם בגיל צעיר – בני כארבע עשרה ושתים עשרה שנה – הוסיפו מן הסתם לתחושה החופשיה ששררה ביניהם.

בניגוד גמור, הרבי והרבנית שנקראו על שמם – לא זכו לילדים, לדאבוננו. אין לנו השגה בדברי ימיהם של צדיקים, ובסיבוב הדברים לטובה על ידי הקדוש ברוך הוא, אך ניתן בהחלט לראות כי גם נישואיהם היו שונים בתכלית: בגיל מבוגר בהרבה, כשהם כבר אנשים בוגרים המכירים זה במעלתו של זה, נישאה הרבנית לרבי והפכה לחברה נאמנה וחסידה מובהקת שלו.

אם נשווה זאת לנאמר  בסיפור על יעקב ורחל – יתכן שללא התחרות עם לאה, היתה רחל נותרת עקרה. דוווקא המתח שנוצר, ש’קלקל’ כביכול את ההתאהבות התמידית מן הרגע הראשון, נושעה רחל לבסוף. אולי לכך רומז הפתגם הנפוץ “ישועת ה’ כהרף עין”. רק כאשר מרפים לרגע את מבט העיניים האוהב, וחושפים את הניגוד הפורה – ניתן לזכות לישועת ה’.