סיפורי צדיקים

רבי משולם זוסיא מאניפולי נולד בשנת הת"צ לאביו רבי אליעזר ליפא ואימו מירל, והיה הבכור מבין אחיו. כדמות אהובה במיוחד בחסידות, נפוצו גרסאות רבות לסיפור לידתו ולידת אחיו רבי אלימלך, ולתיאור משפחתם: כמה אחים היו, האם היה אביהם חוכר עשיר או שואב מים עני, ועוד. לרבו המגיד ממעזריטש התקרב במהלך שנות הגלות שערך יחד עם אחיו, ונעשה מהבולטים שבתלמידיו. קשר אישי נרקם בינו ובין רבי שניאור זלמן מליאדי, שכינה אותו "שר התורה", וביקש ממנו הסכמה לספר ה"תניא" – וזאת, אף שרבי זושא השתדל להיראות כאדם פשוט. נסתלק באניפולי בב' בשבט התק"ס, ועל מצבתו נכתב: "פה נטמן הקדוש… עובד אלוקים באהבה והשמח ביסורים, ורבים השיב מעוון".

חסיד אחד היה לו להצדיק רבי זושא מאניפולי ז"ל, שהיה אישׁ עשיר, והיה רגיל לנסע לעתים קבועות להצדיק ולהנות אותו מנכסיו. עסקיו של אותו חסיד היו מצליחים, והיה תולה את הדבר בזכותו של הצדיק.

וארע פעם אחת, שבא אותו אישׁ לרבי זושא, כשהוא, רבי זושא, לא היה בביתו. הוא נסע אז לרבו, המגיד הגדול ממעזריטש ז"ל. שאל היהודי את הרבנית: היכן הוא הרבי? השיבה לו, שהוא נסע להרבי.

תמה היהודי: כלום ישׁ להרבי גם כן רבי? השיבה הרבנית: בודאי. שאל אותה שׁוב: מי הוא אותו רבי? והשיבה: המגיד הגדול ממעזריטש. נמלך אותו יהודי בדעתו: אם אני נוסע להרבי שלי וכך מצליח לי, על אחת כמה וכמה כשאסע להרבי של הרבי, בודאי יצליח לי יותר ויותר!

חדל היהודי לנסוע לרבי זושא, והתחיל לנסוע להמגיד ממעזריטש. מאז והלאה התחילו עסקיו לרדת מטה מטה וסרה ההצלחה מאתו. עבר זמן מסוים, היהודי ראה כי ברע הוא, ותלה הדבר בעוון עוזבו את הצדיק מאניפולי. החליט לנסוע שׁוב לרבי זושא, בא אל הצדיק ושאלו: יסלח לי הרבי אם ארהיב לשאלו שאלה אחת: מדוע כשהייתי נוסע אל הרבי היו עסקי מצליחים, וכשהתחלתי לנסוע להרבי של הרבי, שמן־הסתם הוא רבי גדול יותר, פסקה הברכה ממני ועסקי מפסידים?

השיב לו רבי זושא: הטעם הוא פשׁוט. אני באמת אינני צדיק כלל, ולכן כשהיית נוסע אלי ונותן לי מעות, אף־על־פי שאינני כדאי ואינני הגון, לכן גם מן השמים לא היו מדקדקים עמך, והיו שׁולחים ברכה במעשי ידיך, אף־על־פי שאינך כדאי והגון לכך כלל, אבל מכיון שהתחלת לדקדק ולנסוע להמגיד הגדול ממעזריטש, שהוא צדיק באמת, התחילו מן השמים לדקדק עמך, לראות אם כדאי והגון אתה לקבל ברכה, ומשמצאו שאינך כדאי, פסקה הברכה…

[סיפורי חסידים]

בסיפור, רבי זושא נוזף בחסיד ש"מחפש מיוחסים" – אבל הסוגיה שהוא מעלה היא בהחלט משמעותית: איך אמור החסיד להרגיש מול הרבי של רבו, כשהרבי בעצמו מתבטל אליו?

התשובה הראשונה והפשוטה, שאותה עונה רבי זושא, היא: "זה לא העסק שלי". היחס בין רבי לחסיד הוא יחס של שייכות, התמסרות מוחלטת ואהבה – וזהו יחס שלא שייך לשכפל על פני כמה דורות (כמובן, שאין זה סותר אהבה וכבוד לצדיקים כולם – גם ללא התמסרות כמו לרבי).

אך בחסידות, ובכלל ביהדות, מדגישים מאד את שושלת הקבלה – בין אם מתחילים אותה ממשה רבינו או מאברהם אבינו, ובין אם זו שושלת ספציפית כמו שושלת הבעל שם טוב או שושלת חב"ד. מהי הדרך להכיר ולהתחבר לשרשרת הצדיקים, בלא לאבד את ההתמסרות לרבי אליו אני קשור?

ניתן להבין זאת אם נמשיל את שלשלת הקבלה הזו לעץ: ענף קטן מקבל את חיותו מן הענף הגדול שאליו הוא מחובר, ולא ישירות מן הגזע. הגזע הוא אמנם מקור החיות הכללי, אך כל עוד הענף הקטן אינו מחובר אליו בפועל – אין הוא יכול לינוק ממנו. כך גם בעבודת החסידות: החסיד מקבל את השפעתו מן הרבי שאליו הוא שייך ומקושר בפועל, אף שהרבי עצמו מקבל את חיותו מרבו.

אך מעבר לפשט זה, יש כאן נקודה פנימית נוספת. רבי זושא לא היה רק “ענף גדול” ביחס לחסיד, אלא היה לו עמו קרבת מקום וקרבת מהות: רבי זושא, בשפלות הרוח שלו, חש הזדהות עם קטנותו של החסיד ועם עולמו. אותו חסיד היה טרוד בענייני גשמיות – פרנסה, הצלחה בעסקים, ברכה מוחשית – וזהו בדיוק המקום שממנו חי ופעל רבי זושא: דאגה ליהודי בגשמיותו ובמקום שבו הוא מונח.

לעומת זאת, המגיד ממעזריטש הוא מקור של השפעה רוחנית עליונה, רחוקה יותר מן המקום הקיומי שבו נמצא אותו חסיד. הוא שייך למדרגה אחרת – מדרגה שממנה מקבלים אור רוחני פנימי, ולא מענה ישיר לצרכים הגשמיים של היום יום. כאשר ביקש החסיד לדלג ולהתקשר ישירות למגיד, נותק החיבור הטבעי שלו למקור ההשפעה השייך לו, וממילא פסקה הברכה.

(נערך מרשימת הרב)