סיפורי צדיקים

רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי, בעל התניא והשו”ע, נולד בח”י אלול קה"ת לאביו רבי ישראל ברוך (מסופר שמאז התקשר לבעש"ט לא רצה שיקראוהו ישראל כשם רבו, ולכן נשאר, בפי כל, רק ברוך) ואמו רבקה. עוד בילדותו נודע כעילוי בתורה ולהבדיל גם במדעים. בתקכ”ד נעשה לתלמידו המובהק של המגיד ממזריטש, ולאחר פטירתו למד מפי רבי מנחם מענדל מויטבסק. עם עליית רמ”מ לארץ, ובהוראתו, הפך אדמו”ר הזקן למנהיגם של חסידי רוסיה ורוסיה הלבנה. כתב את ספר התניא — ספר יסוד בחסידות בכלל ובחסידות חב”ד בפרט — המוגדר כ”תורה שבכתב של החסידות”. בעקבות הלשנות מתנגדיו ישב בכלא פעמיים, ויום שחרורו הראשון, י”ט כסלו תקנ”ט, נקבע כיום טוב ור”ה לחסידות. בכ”ד טבת תקע”ג, בהיותו בדרך, נסתלק הצדיק ונטמן בהאדיטש.

החופשה שניתנה לכ"ק אדמו"ר הזקן בפעם השנייה בהיותו נקרא לפטרבורג [שחרורו מהמאסר השני, בשנת תקס"א], היתה על ידי הגביר הנכבד נטע נאטקין. היו לו מהלכים בחצרות השרים, והכיר אישית את המזכיר של הקיסר אלכסנדר הראשון, ואמר, שעל ידי המזכיר יכול להגיש ביום שיעלה הקיסר הנ"ל על כסא מלכותו את בקשת חופשתו שתהיה בין שלשת הניירות הראשונים, ואף תהיה הראשונה – וכידוע, ששלשת הבקשות הראשונות הקיסר מיטיב עמם – אבל בתנאי שכ"ק אדמו"ר הזקן יסע אחר כך לשלשה רבנים להתווכח על דרך החסידות. הסכים כ"ק אדמו"ר הזקן על תנאי זה, וכן היה – שחופשה ניתנה לכ"ק אדמו"ר הזקן.

אחד משלשת הרבנים הללו היה רבי משה חפץ. כאשר נכנס כ"ק אדמו"ר הזקן לבית רבי משה, והוא איש זקן וכהו עיניו, שאל רבי משה: מי הוא אשר נכנס? והשיב כ"ק אדמו"ר הזקן, שהוא המגיד מליאזנע. ויאמר רבי משה: שמעתי עליך שלמדן אתה. ענה כ"ק אדמו"ר הזקן: יכולים אתם לבחון אותי… וישאל: כמה פעמים נזכרה מחלוקת אביי ורבא בש"ס? ויאמר כ"ק: כך וכך. ויאמר רבי משה: טעית בפעם אחת, יש יותר! ויענה כ"ק: בסוגיא אחת צריך לומר שם רבה ואביי.

והרבנית של רבי משה היתה למדנית, וידעה לפסוק דינים. פעם באו לשאול שאלה ורבי משה לא היה בביתו, ופסקה היא השאלה. קנס אותה בעלה רבי משה, שתמיד תשב אצלו כדי שלא תפסוק שאלות. ובשמעו תשובת כ"ק אדמו"ר הזקן, אמר להרבנית שתוכל ללכת, ישב על כסאה, ואמר לכ"ק אדמו"ר הזקן שישב על מקומו – על כסא שלו שלא ישבה עליו אשה מעולם.

וישאל את כ"ק: מאין הוא המקור שכתב בתניא, שתורה ומצוות בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא? ואם תאמר שזהו כתוב בזוהר, הלא אין אנו פוסקים דינים מהזוהר. איפוא יש לזה מקור בגמרא? ויאמר כ"ק: גמרא ערוכה היא: "רבא רמי, כתיב: 'כי גדול עד שמים חסדך' וכתיב 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד? כאן בעושין לשמה, כאן באין עושין לשמה".

ויאמר רבי משה: בימי עלומי הייתי בווילנא, הסדר אצל הגר"א היה כן: בחדר אחד, לפני חדר הגר"א, עמדו ארגזים מלאים בספרים, וכל מי שרצה לשאול איזה ענין, היה לוקח את הספר שרצה לשאול בו את פי הגר"א, ועושה קפל בהספר, ומניח על השולחן. וכך היו נאספים כמה אנשים בחדר, וכמה ספרים על השולחן. ואחר כך היה יוצא הגר"א מחדרו, ולוקח כסדר את הספרים והיה מעיין בהם. יש אשר בעצמו היה אומר: יש לך קושיא זו? והיה משיב: זוהי תשובתך. ויש אשר שאל: מי הוא השואל, ומה היא שאלתו? והשואל היה שואל, והגר"א היה משיב. גם לי – ממשיך רבי משה – היתה שאלה במדרש, ועשיתי קמט בדף והנחתיו על השולחן. וכשיצא הגר"א ולקח המדרש בידו, שאל: למי יש כאן לשאול? ושאלתיו הסתירה במדרש, וענה לי תשובה.

ויאמר לו אדמו"ר: אפשר תשאלו אותי מה הוקשה לכם במדרש? ויאמר לו רבי משה: כן, בדעתי לשאול אתכם. ושאל שאלתו, ותירץ לו כ"ק אדמו"ר הזקן (לאחרונה נדפס ספר "מגדל עוז", ושם נדפס תוכן שאלת הר"מ ומענה כ"ק אדה"ז מגוף כתי"ק כ"ק אדמו"ר מהר"ש).

כששמע רבי משה תירוץ אדמו"ר הזקן, אחז בראש כ"ק למדוד גודל ראשו, והלך ללוותו עד לפני פתח הבית. אנשי העיר היו מוכנים במקלות ואבנים לזרוק באדמו"ר הזקן, ובראותם שהרב הזקן מלווה אותו, ברחו לנפשם".

[רשימות דברים]

כיאה לאופי הלמדני של הסיפור, גם אנחנו נפתח בפלפול: ראשית, הפסוקים שמביא רבא מדברים דווקא על חסדי ה', ולא על חסדי האדם! שנית, גם אם כוונת האדם 'לשמה' היא העולה עד שמים או מעבר להם, מהיכן אנו יודעים שמדובר ברגש דווקא, אהבה ויראה?

כמובן, את שתי השאלות ניתן לתרץ בתירוץ אחד: החסד שבפסוק הוא אכן האהבה והשפע שניתנים משמים לעושי מצווה ולומדי תורה – אך הם מתעוררים, לדברי רבא, מידה כנגד מידה: עבודה לשמה פורחת לעילא עד מעל שמים, ולכן מעוררת כנגדה את חסד ה' מעל שמים. עבודה שלא לשמה נותרת למטה, מתחת השמים, וחסד ה' מתעורר עד שמים כנגדה. מכאן גם נבין, שאותה "לשמה" המדוברת כאן, היא אהבת ה' דווקא – השייכת לחסד.

כמובן, שגם כאשר ישנה אהבה, משמעותי מאוד הוא העיקרון של "כמים הפנים לפנים": ככל שהאהבה חזקה יותר, גדולה יותר, כך חסד ה' המתעורר כנגדה יהיה חזק יותר. כדברי הזוהר: "אית חסד ואית חסד אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה דהוא רב חסד כו'" כאשר אנו רוצים לעורר את חסד ה' למעלה מכל הגבולות, "מעל שמים", גם האהבה שלנו צריכה להיות מעל כל הגבולות האישיים. פריצת הגבול יכולה להתבטא בין אדם למקום, ב"שטות דקדושה" המחשיבה את המצוות יותר מכל נוהג או נימוס, וגם בין אדם לחברו, בנתינה שופעת יותר מההרגל והאפשרות הכלכלית.

אלא שיש בעיה בתיאור הזה: בזהר מוזכרת באופן עקבי גם בת הזוג של האהבה, היראה. מדוע נפקד מקומה כאן בדברי הגמרא? לשם כך ניעזר במשפטים נוספים שטבע הזוהר: "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא [אין עבודה כעבודת האהבה]", ו"אנן בחביבותא תליא מילתא [אצלנו, בחביבות תלוי הדבר]". עיקר ההמראה לשחקים, אם כך, היא על ידי האהבה. לשם האיזון נדרשת גם יראה – שהרי לא תיתכן אהבה אמיתית ללא רגישות לרגשותיו של האהוב, ורתיעה של יראה מכל מה שמזיק לאהוב ולקשר. יחד, מהוות האהבה והיראה את כנפי המצווה, המסייעות לה לעלות עוד ועוד כלפי מעלה: האהבה מעוררת את היראה, והיראה מגבירה את האהבה.

עד איפה זה "עד שמים"?

כידוע לכל לומד מתחיל, את המילה "עד" ניתן להבין בשני אופנים: "עד ולא עד בכלל", ו"עד ועד בכלל". נמצא שב"עד שמים חסדך" יש בעצם שתי מדרגות, ו"מעל שמים" היא המדרגה השלישית (והרמז: עד עד מעל = 288, שלמות בירור רפ"ח. ראשי התיבות עולים 180 ושאר המילים – 108, זוהי חלוקה ידועה של רפ"ח – י פעמים חי ועוד ו פעמים חי, סוד מרחפת – מת רפח, המילה ה- חי בתורה – מת רפח חי וד"ל).

המדרגה של "עד שמים" כשהשמים לא בכלל, היא מדרגת היראה כאשר האהבה כלולה ובלועה בה. "עד ועד בכלל", היינו עד שמים ממש – כידוע דרשת חז"ל על כך ש שמים היינו אש מים, יראה ואהבה גם יחד בגלוי. המדרגה השלישית, העולה אף מעל שמים, היא עלית האהבה על היראה – כש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", ודוק.

והנה, בתנ"ך מופיע 3 פעמים הביטוי "תחת השמים" ו29 פעמים "תחת השמש" (כולם בקהלת – שמים הם גם שם מים, ושמש – שם אש, וההבדל הוא אותיות ש-מי, זה שמי לעולם גו', וד"ל). 'תחת השמים' היינו עד השמים ולא עד בכלל, 'עד השמים' – עד ועד בכלל, ו'מעל השמים' הוא על דרך הביאור במדרש לפסוק: "אין כל חדש תחת השמש (כולל גם במקום השמש)". תחת השמש אין חידוש, אך מעל השמש הכל חדש בעצם.

בחסידות מבואר, שעבודתנו היא להמשיך את החידוש העליון ("השמים חדשים", ו"תורה חדשה") עד למתחת לשמים ותחת השמש, שיהיה הכל חדש, כאשר עין בעין יראו בשוב ה' אל הארץ – וכל העולם יאיר באהבה רבה בתענוגים.