סיפורי צדיקים

רבי חיים שמואל הורוויץ נולד בשנת תר"ג, בק"ק ניישטאט, לאביו הגה"צ ר' אליעזר הורוויץ זצ"ל מנכדי החוזה מלובלין. בימי ילדותו נתייתם מאביו, ונתגדל כבן אצל זקנו אבי אמו הרה"ק ר' יוסף ברוך (הגוטער איד) מניישטאט זצ”ל. כשהגיע לפרק האיש מקדש נשא לאשה את בת הגה"ק ר' יהושע העשיל פרענקל-תאומים זצ"ל, אבדק"ק קאמרנא, ובזיוו"ש את בת הרה"ק ר' אלימלך מגראדזיסק זצ”ל. התיישב בק"ק חענטשין ונהרו אליו המוני חסידים, שמו הלך לפניו כגאון עולם וקדוש ישראל. בשנת תרע"ד, בימי מלחמת העולם הראשונה, התיישב בקילץ, ושרת שמה בקודש עד יום י"ח טבת תרע"ו. אז באה עת הסתלקותו, ומנו"כ בקילץ.

סיפר נכדו של הרבי מחענטשין, מרן כ"ק ה"באר משה" מאוזרוב זצ"ל: כשהגעתי לאמריקה פעם ראשונה (שנת תרפ"א), נכנס לאכסנייתי בשחרית של שבת יהודי מבוהל, והציג את עצמו בשם ר' יצחק שוורץ. היה זה יהודי תלמיד חכם, וסיפר שהוא חסיד חענטשין, וכי אמש בליל שבת ראה בחלומו את הרבי ר' חיים שמואל זצ"ל, האומר אליו: "נכד שלי נמצא פה, מדוע אינך הולך להקביל את פניו?" לכך בא.

אחר כך פתח, וסיפר לנו מעשה שארע לו כשהתגורר בקילץ. בביתו נהוג היה בערב שבת להעמיד מיחם גדול של תה על גבי הגחלים, כדי שיוכלו כל הבאים בשבת קודש בצל קורתו לשתות ולהשיב נפשם (שהוא היה יושב ועוסק בתורה והאנשים נכנסים אצלו).

והנה, פעם אחת בליל שבת קודש קרוב לחצות, התלהטו הגחלים ותפרוץ אש במעונו. ויימלא הבית כולו עשן, עד שהרגיש מחנק, עשן ופיח, ויחוש אל החלונות לפתחן ויזעק לעזרה, ותיכף באו שכנים לקול קריאותיו והוציאו את המיחם והניחוהו בחוץ על השלג – וכולם ניצולו. מכיון שחסיד היה, הבין ר' יצחק, שצריך לספר על המאורע לרבו. בלילה עם יציאת השבת נסע מקילץ לחענטשין. ויהי תיכף בהכנסו אל הרבי, בטרם הספיק לפצות פה, אמר לו: "נו, יצחק, יש לך לספר משהו מהנסים של חנוכה?" עמד ר' יצחק וסיפר לפניו כל מה שארע בביתו בליל שבת ואיך ניצולו ממיתת חנק הוא עם אשתו ושלושת ילדיהם, חמש נפשות במספר. אמר לו הרבי: "חמש גוים נתתי תחתיך בדיני נפשות…". ברגע הראשון לא ירד ר' יצחק לסוף דעתו, אולם אחרי חקירה ודרישה, התברר כי באותו ליל שבת הוציאו להורג באופן פתאומי חמשה גוים מאסירי בית הכלא העירוני בחענטשין – ויהי לפלא.
[זכרונם לברכה]

אחד הסיפורים המופלאים בספר הזוהר, מתאר כיצד רבי אלעזר פוגש בנחש ומכיר בו שהוא בדרכו להרוג אדם. רבי אלעזר מורה לנחש לחזור למקומו, מכיוון שהאדם שנשלח להרוג כבר התחרט על חטאו ועשה תשובה.

הנחש מסרב, ורבי אלעזר מודיע לו שניתן לו כופר – שודד גוי שהיכה יהודי והלך לישון במערתו של הנחש. הנחש הורג את השודד, ורבי אלעזר דורש על כך את הפסוק בישעיהו "מאשר יקרת בעיני נכבדת, ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך".

רבי אלעזר מפרש את הפסוק על בעל תשובה, לו אומר ה' "יקרת" – כלומר, נעשית יקר לאחר מצבך המזולזל הקודם. אדם כזה נכבד בעיני ה' אף מהצדיקים, ולכן את המזיק שנשלח אליו מפנה ה' לאדם מצד הטומאה שיכנס תחת בעל התשובה.

משחק ההחלפה הזה, הוא חלק מחביבותם של בעלי התשובה בעיני ה', עד שכדברי רבי אלעזר, "אין חיבה בעולם כחיבת בעל התשובה לפני ה'": לצדיק, שהנחש לא נשלח אליו מלכתחילה, אין הזדמנות לנצח כך את הרשע. רק בעל התשובה, שהפך את ה'קרי' של החטא ל'יקר' של תשובה (ושל שמחה – כבפסוק "שמחה וששון ויקר" – שגם היא תיקון לפגם הקרי), יכול לגרום לה' את התענוג המיוחד של "ואתן אדם תחתיך".

תענוג ההחלפה הוא על דרך הקרב שבין שור הבר ללויתן, המתואר במדרש כ"קיניגיא לצדיקים" – משחק מלחמה המסתיים בסעודת הלויתן. כאן ההתמודדות היא לא בין השור ללויתן, המתוארים בחסידות כשתי גישות של עבודת ה', אלא בין בעל התשובה לרשע – כשבעל התשובה מנצח ואדם ניתן תחתיו.

בסיפור שבזוהר האדם הוא שודד, ומעניין לראות כי גם בסיפור שלנו ההרוגים הם אסירים בבית הכלא המקומי – מן הסתם לא צדיקים גדולים מידי… ובאמת, בזוהר נדרשת המילה "אדם" כ"אדום" – האומה שהתברכה ב"על חרבך תחיה" ומתענגת משפיכת הדם, היא האומה שאותה מנצח ה' בזכות בעל התשובה. הרשע הוא גם סמל להתענגות מהעולם הזה ללא חשבון, בתחושת "לכתחילה", בעוד היהודי מעוניין תמיד להפנות את התענוג שלו לה' בלבד בלא לערב את הנאת העולם – ומצוי במלחמה מתמדת עם תאוותיו.

אך לאחר כל המלחמות, התכלית האמיתית היא להתעלות מעל הקרבות והנצחונות של העולם הזה. כאשר בעל התשובה מנצח את ה'תמחה' (כך מכנים גוי רשע, על שם "תמחה את זכר עמלק"), מגיע זמנו של ה"מלך המשיח" השווה לו בגימטריא, המקבילה בקדושה של ה'תמחה'. מהו היחס בין ימות המלחמה לימות המשיח?

הרבי מליובאוויטש מסביר, כי ביאת המשיח נחלקת לשתי תקופות. התקופה הראשונה, עד לסעודת הלויתן, היא תקופה של מנוחה ממלחמה. כמו כניסת השבת לאחר שבוע ארוך ומייגע, התקופה הזו היא מנוחה בה מורגש היטב הפער בינה לבין המאמץ שקדם לה. היהודי, שהתמודד בעולם הזה עם תאוות ויצרים, זוכה כעת לתענוג אלוקי ונח מהמאבק התמידי של התקופה הקודמת.

התקופה השניה היא מנוחה בעצם, מנוחה שלא נזקקת לקרב כדי להרגיש את קיומה. בעצם היא איננה בדיוק הרגשה, אפילו לא של תענוג אלוקי, אלא ביטול מוחלט לה'. זו תקופה של התעלות שאין בה תענוג מורגש, אלא שלום אמיתי – אפילו עם עשו…