סיפורי צדיקים

רבי יואל סירקיש (הב”ח), נולד בשנת שכ”א לאביו רבי שמואל. למד תורה אצל אביו, ואצל הרבנים ליבוש’ס מלובלין (רבו של בעל השל”ה), הרב צבי הירש שור מבריסק תלמיד הרמ”א ור’ פייבוש – ראש ישיבה ואב”ד  בקרקוב. הב”ח שימש רב בפוזנה  ובערים נוספות, כלובמלא, מז’יבוז’ ובעלזא. בשנת שע”ה נתמנה לאב בית דין וראש מתיבתא בבריסק, ובשנת שע”ט עבר לתפקיד דומה בקרקא וסביבותיה. היה מראשי ועד ארבע ארצות, והאכיל תלמידים רבים על שולחנו. מתוך שיעוריו עם התלמידים, נכתב ספרו “בית חדש” על הטור. בין ספריו נמנה ביאור על “פרדס רימונים” לרמ”ק, וגם בחיבוריו ההלכתיים ניכרת זיקתו לקבלה – “שהוא מקור התורה ועיקרה, וכולה יראת שמים” (שו”ת הב”ח). נסתלק כ’ אדר שנת ת’, ונטמן בעירו קרקא.

הב”ח ז”ל, כשגמר ספרו על הטור, רצה להדפיסו. אך ה’מגלה עמוקות’ ז”ל אמר להמדפיס לדחותו מיום ליום ולא להדפיס את הספר, וכן עשה. לאחר שנה או יותר, עלה בדעת הב”ח לבקש הסכמה מבעל ה’מגלה עמוקות’. שלח את כתב היד על ידי אחד מתלמידיו, אך הצדיק לא רצה לתת את ההסכמה.

חלשה דעתו של הב”ח, ומחמת זה נחלה בן ה’מגלה עמוקות’ ונסתכן. התפלל ה’מגלה עמוקות’, ובא אליהו הנביא וגילה לו כי זהו מחמת תרעומת הב”ח עליו. הלך במהירות לבית הב”ח לפייסו, ולא התפייס. ואמר לו: מפני מה לא רצה ליתן הסכמה על ספרי?! אם יש דברים בספר שאינם כראוי, יגלה לי! אמר לו ה’מגלה עמוקות’: ששמע מן השמיים כרוז כי אם יתן את ההסכמה ילך הב”ח מן העולם, ואני רוצה שתהיה לו אריכות ימים. השיב לו הב”ח: בהדי כבשי רחמנא למה לך [למה לך סודותיו של הקב”ה]? נפשי באה לעולם בשביל זה! ואז נתן לו ה’מגלה עמוקות’ הסכמה, ואמר למדפיס להדפיסו.

לאחר מכן נחלש הב”ח מאוד, ולא רצה לפסוק ולדון בשום שאלה. ציווה לדיינים לישב ולדון בביתו, והוא היה שוכב בחדר הפנימי. יום אחד באו שניים לדין: האחד תבע את חברו שש מאות זהובים והביא שטר חתום בעדים כדין, וזה צועק ובוכה שאומר שקר. שמע הב”ח את הצעקות, קרא לדיינים וסיפרו לו המעשה. ביקש את השטר וקרא בו, ואמר שכולו מזויף מתחילה ועד סוף. שאלו הדיינים: הלא על פי דין כשר השטר? ואף אם ברוח הקודש פסול, תורה לא בשמיים היא!

אמר הב”ח למלווה שיודה כי זייף את השטר, ולא רצה. אז אמר לנוכחים שיצאו, והמלווה נשאר בחדרו. אמר למלווה שיודה, ובשביל האמת הוא מבטיחו להיות במחיצתו בעולם הבא. ה’מלוה’ התחיל לבכות, והודה שאכן זייף השטר ושכר את העדים לשקר. קרא הב”ח את הדיינים לחדרו, ואמר: שישו בני מעי! אם ספיקות שלכם כך, ודאות על אחת כמה וכמה! ויצאה נשמתו בטהרה.

***

על אף גדולתו, לא חסרו לב”ח צרות ומתנגדים. אפילו בסוף ימיו סבל מרורות מבעלי מחלוקת, וגם בתחילת דרכו: כשהיה הב”ח רב בבעלזא, לא הספיקה משכורתו אפילו לקניית נרות. בכל לילה ישב הב”ח בחושך, ועסק בתורה בעל פה. כשהבחינו אנשי העיר כי ביתו חשוך בלילה, החליטו לפטרו: רב שאינו לומד בלילה, אינו ראוי לרבנות בעירם…

בטרם יצא הב”ח לבריסק, שהרבנות בה כבר הובטחה לו, שאל את אנשי בעלזא: מדוע נהפכה סדום על פיה, ולא נמצא לה עונש אחר? ותרץ: אנשי סדום הפכו את הסדרים על פיהם, ובמקום לדאוג לפרנסת הרב והוא ידאג ללימודיהם, דאגו הם ללימודו של הרב והטילו עליו לפרנס את עניי העיר…

***

אחד מגדולי הדור נקלע לשולחנו הטהור של ה’דברי חיים’ מצאנז זי”ע. כיבדו רבינו, שיאכל עמו בצוותא מצלחת אחת מאכל קאשע [דיסה], הנעשה מסולת. אותו גאון וצדיק, שהיה אב”ד ור”מ בעיר מפורסמת, נמנע מלאכול הקאשע – בהיותו מחמיר בדין חדש בזמן הזה בחו”ל.

אבל רבינו ה’דברי חיים’ זיע”א הקל לגמרי בזה, כי כן הוא ההוראה מרבינו הבעל שם טוב. וכך סיפר הרה”ק מנעשכיז זי”ע: שהבעל שם טוב ז”ל שאל בחלומו על דין חדש בתבואת נכרי בזמן הזה בחו”ל, והשיבו לו כי אחרי פטירת הב”ח ז”ל (שהתיר זאת), ציננו את הגהינום ארבעים יום לכבודו. בבוקר קם הבעל שם טוב, וציווה להביא לו שכר מן החדש ושתהו. ואמר: כדאי הב”ח לסמוך עליו.

על כל פנים, בראות ה’דברי חיים’ כי האורח איננו אוכל, לחש באזניו כי באם לא יאכל עמו מיד מהקאשע – יכריז כאן בפרהסיא שהוא בכלל זקן ממרא, שעבר על דברי בית דין של מעלה שפסקו להיתר.

[זכרונם לברכה]

כפי שמשתקף מסיפורים רבים, רבי יואל זכה להערכה רבה מצד גדולי החסידות. מסופר אף כי הבעל שם טוב בחר לשבת במז’יבוז’, משום שגם הב”ח שימש ברבנות בעיר זו. גם היתרו של הב”ח לתבואת חדש, שהיה משמעותי מאוד בארצות אירופה, זכה לחיזוק מצד אדמו”רים ופוסקים חסידיים רבים – כדוגמת החוזה מלובלין, ה”אבני נזר” מסוכטשוב ועוד.

גם במקומות אחרים ניכר הקשר של הב”ח והחסידות: הרבי מליובאוויטש הביא בהתפעלות את דבריו אודות לימוד תורה לשמה, וציין כי הם מתאימים לרבי חסידי. אדמו”ר הזקן, בשולחן ערוך שלו, פוסק פעמים רבות על פי הב”ח, ורבי יואל בעל שם, מראשי הצדיקים הנסתרים שקדמו לבעל שם טוב, היה תלמידו של הב”ח.

אולם יש בחיבה החסידית לב”ח עומק נוסף, לבד מ’כח דהתרא’ משמעותי, מגדלות בנגלה ובנסתר או שושלת של רב ותלמיד. הב”ח הינו “בית חדש”, והוא קרא כך לספרו “כי לא האספתי בביתי דברי הגדולים… כי אם בשביל דבר שנתחדש בהם” (אם כי, היו ששייכו את השם הזה להיתר החדש שהפך מזוהה עם דמותו). על יסוד פתגמו של החת”ם סופר, “חדש אסור מן התורה”, ניתן לומר כי גישתו של הב”ח, המתירה ומדגישה את החדש, הכשירה את הקרקע לבואו של הבעל שם טוב – שכולו חידוש בעבודת ה’.

זיקה זו להתחדשות רמוזה גם בראשי התיבות של כינויו: בין חילופי האותיות המתבארים בקבלה, כגון אתב”ש ואלב”ם, שמור מקום של כבוד לחילוף ‘אטב”ח’. בשער המוקדש לו ב’עץ חיים’, מבואר כי הוא שייך לסוד המלכות – כלומר השכינה, מקור נשמות ישראל. כל זוג אותיות שייך לבחינה אחרת במלכות, והצירוף ב”ח שייך לבחינת החכמה שבה – שבהקשר שלנו משמעה יכולת המלכות להתחדש, ולנבוע עוד ועוד. למעמיקים יותר נוסיף כי מקור החכמה שבמלכות הוא בנצח דז”א – ועל הצדיקים שבבחינה זו לנצח מתנגדים רבים. כך היה בזמן הב”ח, וכך בזמן הבעל שם טוב, אך לבסוף נמוגים המתנגדים והחידוש הופך לחלק בלתי נפרד מן היהדות, המוסיף להחיות ולרענן אותה.