סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדל מוויטבסק, בעל ‘פרי הארץ’, נולד בשנת ת”צ לרבי משה, מתלמידי הבעל שם טוב. בצעירותו ביקר אצל הבעל שם טוב מספר פעמים, אך את רוב תורתו קיבל מהמגיד ממעזריטש, והיה לאחד מגדולי תלמידיו. רבים מהתלמידים, בהם אדמו”ר הזקן מחב”ד, קיבלו את מרותו לאחר פטירת המגיד. בשנת תקל”ז עלה לארץ ישראל בראש שלש מאות חסידים (מספר משמעותי מאוד במושגי התקופה), ויסד קהילה ששכנה בצפת ולאחר מכן בטבריה. באישיותו שילב הצדיק הנהגה מלכותית ושפלות עצומה, עם מסירות נפש למען ארץ ישראל והחשת הגאולה. נסתלק בא’ אייר תקמ”ח ונטמן בטבריה.

פעם, כשהיה רבי מנחם מענדל אברך צעיר, העלילו עליו איזו עלילה והוא הושם בבית הסוהר. בכלא היו רוצחים ופושעים גוים, ורבי מנחם מענדל צריך היה להיות בתא יחד אתם. התא היה לא נקי, וכדי שיוכל להתפלל בו, היה רבי מנחם מענדל הולך לאיזו פנה ומנסה לנקות אותה כמה שיכל.

רבי מענדל שם לב שכאשר הוא מתפלל בפנתו אחד האסירים, שנראה היה ככל הגוים, מתבונן עלייו היטב ופניו משתנות. אותו אסיר החל להתקרב אליו ולסייע לו. לאחר זמן שאל אותו רבי מענדל על פשר הדבר. הוא ענה שהוא יהודי ששמו נחום אשר ירד מהדרך ונעשה גנב, ובשל התדרדרותו לשפל המדרגה אף אחד לא משתדל למענו. אז הבין רבי מענדל שה’ שם אותו בבית הסהר בהשגחה פרטית, בשביל לקרב את אותו נחום.

התחיל רבי מענדל ללמוד איתו ולהדריך אותו בקיום מצוות שניתן לקיים בכלא. נחום חזר בתשובה שלמה, ורבי מענדל הבטיח לו שכאשר יצאו מהכלא הוא יקח אותו לרבו המגיד ממעזריטש כדי שיזכה לתיקון שלם. בשלב מסוים השופטים הגוים חקרו והבינו שהעלילו על רבי מענדל עלילת שוא. בא הסוהר הראשי ואמר לרבי מענדל: ‘אתה משוחרר, לך הביתה’. אבל רבי מענדל סרב: ‘אני לא יוצא מכאן עד שתוציאו מכאן גם את נחום הגנב’…

הסבירו לו שנחום הגנב הוא גנב, ומגיע לו לשבת בכלא עוד זמן רב, אבל הוא התעקש. בסופו של דבר הצליח רבי מנחם מענדל להגיע אל השופטים ואמר להם: ‘אני לוקח על עצמי אחריות על נחום שלא יגנוב עוד פעם, אני מאמץ אותו’. השופטים השתכנעו, ושחררו את נחום ביחד איתו. מיד כאשר יצאו מבית הסהר, הוא ונחום, לקח רבי מענדל את נחום אִתו למגיד ממעזריטש. הם נסעו אל המגיד, ושם נעשה נחום תלמיד מובהק של המגיד, ואחד מצדיקי החסידות.

רבי מנחם מענדל הוא כנראה הראשון מבין צדיקי החסידות, המתאפיין במה שאחר כך הפך למעין “מנהג חסידי”: הישיבה בכלא בעקבות הלשנה. בעצם, לכל אחד היושב בכלא ישנו תמיד “נחום” שכזה, סיבה אלוקית שבשבילה שווה היה המאסר כולו, על תלאותיו וסיבוכיו.

בית הסוהר, אפשר לומר, הוא “מקום בו בעלי תשובה עומדים”. צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, אך רבי מנחם מענדל, איש-השפלות – שלאחר שעלה לארץ אף היה חותם את מכתביו “השפל באמת” – זכה מכח הענווה שלו להיות גם שם ולקרב כך את נחום, בעל התשובה. שהרי כיצד מקרבים יהודי כזה, שנראה רחוק כל כך? רק בכח השפלות, ניתן לראות בכל יהודי את מעלתו וקרבתו לה’ – וממילא להאיר בו את הנקודה הזו. כך הסביר אדמו”ר הזקן, תלמיד-חבר של רבי מנחם מענדל ב”מנהג הכלא”, כי הצדיק דומה למנוף: הוא מנמיך עצמו מתחת לקומה הנמוכה ביותר, וכך מגביה את הבניין כולו.

למעשה ניתן לומר כי מנוף זה עצמו, הוא גם נקודת האור שב”אנשי העולם התחתון” למיניהם היושבים בכלא: הם חשים את העוול וחוסר הצדק בעולם המתוקן-לכאורה שבחוץ, ובמעין מרד או מחאה הם יורדים תחתיו – כשבאופן סמוי יש בכך רצון, כדברי הרבי, “להפוך את העולם היום!” ולהרים אותו.

אפילו בפריצת הגדרים של הרשע, (וכמובן “הרשע הפנימי” שבכל אחד מאיתנו), ישנו אור של תוהו – אור גדול ללא כלים המסוגלים להכיל אותו. כאשר הרשע פוגש בצדיק (ושוב – גם בצדיק הפנימי, ה”עמך כולם צדיקים”), מסוגל הצדיק להעלות אותו אל הקדושה ולהכניס את ה”אורות דתוהו” בכלים הרחבים של עולם התיקון.

מענין גם לראות, שכאשר קבע הרבי הריי”צ את שיעורי החת”ת – שיעור החת”ת ביום היארצייט של רבי מענדלי (בשנה פשוטה) הוא הקטע בתניא על רבי אלעזר בן דורדיא, רבם של כל בעלי התשובה. גם הוא הגיע למקום הכי תחתון בעולם התחתון ויצא משם, ובזכותו, ובזכות כיוצא בו, תבוא הגאולה.