סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדל טורם מרימנוב, נולד בשנת תק”ה לרבי יוסף חריף מניישטאט ולליבא בת רבי נתן שפירא, נכד המגלה עמוקות. בצעירותו למד אצל הרב דניאל יפה, בהמשך אצל רבי שמלקה מניקלשבורג, בהשפעתו התקרב לחסידות. לאחר פטירת רבו נסע כחסיד אל רבי אלימלך מליז׳נסק ונחשב לאחד מממשיכי דרכו העיקריים, ולאחר פטירת ר׳ אלימלך התמנה כאדמו”ר בפריסטיק. שמו התפרסם על שם רימנוב, מקום מגוריו האחרון – שם נהג בתקיפות כאדמו”ר וכרב, תיקן תקנות רבות ותלמידיו התייראו מפניו. עם זאת, התפרסם גם כבעל מופת המסוגל להשפיע לחסידיו ישועות ורפואות, ובמשך עשרות שנים אמר תורות על פרשת המן, כשהוא ממשיך בכך פרנסה לכלל ישראל. בל”ג בעומר תקע”ה הכין את עצמו, ואמר כי הוא הולך מהעולם ויחזיר טובה למדליק נר לעילוי נשמתו. למחרת, בי”ט באייר תקע”ה, נפטר ונקבר בבית העלמין היהודי בעיירה רימנוב. את מקומו מילא תלמידו רבי צבי הירש מרימנוב.

הרב הצדיק רבי הירש מרימנוב היה נקרא 'רבי הירש משרת', כי מקודם היה משרת בבית רבו וקודמו, הצדיק רבי מענדל מרימנוב. פעם, התראה הצדיק רבי הירש עם אחד מהגדולים שבדורו. שאל הגדול את רבי הירש לפרוש דברי רש"י בברכת כהנים: "'כה תברכו את־בני ישראל אמור להם' – אמור, כמו: זכור ושמור".

השיב לו הצדיק: כששימשתי את רבי הצדיק מרימנוב, ארע פעם אחת שכבר הגיע יום החמישי ובבית לא היתה אף פרוטה לצרכי שבת. הרבנית בקשה ממני שאלך להצדיק, ואשאלו מה לעשות. אך כשנכנסתי לחדר הצדיק וראיתי את גודל התעסקותו ודבקותו בעבודת השם, לא מלאני לבי להטרידו וחזרתי לאחורי.

הגיע יום החמישי בערב, והרבנית התחילה להציק לי שאלך סוף סוף להזכיר להצדיק שאין כל מאומה לשבת. הלכתי, ושוב ראיתי שהוא עסוק בתורה ועבודה, ושוב לא יכולתי להפסיקו ולהטרידו. כשהגיע יום הששי בבקר, ובבית עדין אין דגים ולא בשר ולא כלום, נכנסתי שוב לחדר הצדיק, ואז אמר לי מעצמו:

קח את הקדרה שמבשלים בה דגים, תשים לתוכה מים, ותשפות אותה על האש. וכה תעשה גם בקדירת הבשר ובשאר תבשילי השבת. תמהתי ואמרתי: רבי! מה נבשל באותן הקדרות, הלוא אין דגים ובשר? השיב לי: כתוב בתורה: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". אנחנו מחויבים לעשׂות ההכנה, והשבת כבר תביא בעצמה מה שצריך.

וכך הוה: לקחנו את הקדרות, שמנו בהן מים, ושפתנו אותן על האש. כעבר זמן מה בא פתאום כפרי אחד, ושאל אם יוכל לשבות אצלנו, כי הוצרך לרגל איזה ענין להיות בעיר בשבת ורצונו לשבת בבית הרבי. והוא הביא עמו כל צרכי שבת ביד רחבה: דגים חיים ובשר ויין וכו'. מובן, שברצון רב קבלנו את האורח לשבת, והיה לנו ענג שבת כראוי.

כך העניין – סיים הצדיק רבי הירש – גם בברכת כהנים: כלום הכהנים בכח עצמם ממשיכים ברכות? הלוא כתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם!". אלא שהקדוש ברוך הוא צוה שהכהנים יעשׂו את כל ההכנות שיש בידם לעשׂות: יטלו ידיהם, יחלצו נעליהם, יפרשׂו כפיהם, ויאמרו "יברכך וכו'", ובא אחר כך הקדוש ברוך הוא בעצמו ואומר שעתה "ואני אברכם".

(סיפורי חסידים – תורה)

כדי להבין את חשיבות עבודת ההכנה, אודותיה מדברים הצדיקים מרימנוב, נעשה גם אנחנו הכנה: סיפור חסידי נוסף…

מסופר, כי חסידי חב"ד נהגו לשיר בכל התוועדות ניגונים בפני הרבי, ופעם אחת שרו בפני הרבי הרש"ב את אחד הניגונים החשובים בחב"ד. לנגינת החסידים היה מתלווה תמיד 'בעל מנגן' ששימש מעין מנצח על השירה, ובאותה פעם האריך המנצח מאוד מאוד בקטע הראשון של הניגון. הקטע היה כהכנה והקדמה לניגון עצמו, אך המנגן חזר עליו שוב ושוב, וכשהגיע לשאר חלקי הניגון קיצר את משך השירה. הדבר הורגש אצל הנוכחים, וגם הרבי תמה ושאל את המנגן: "מדוע הדגשת כך את ההתחלה, בעוד שיתר הניגון 'הלך' כביכול כלאחר יד?". החסיד, שהבחין כי הרבי אינו מרוצה, שתק.

משלא קיבל הרבי תשובה מהחסיד, התיישב בדעתו עד שהגיע לידי דבקות, וכעבור כמה רגעים אמר בעצמו את התשובה: "טוב עשית, ובאמת עיקר עבודת ה' הוא ההכנה. כשעוברים חוויה, איזו שלא תהיה, צריך לעבור את כל השלבים הבאים אחר כך, כבר בהתחלה. וככל שהאדם עובר בשלב ההכנה שלו את כל השלבים האמורים לבוא, ועמל על ההכנה, אזי כל החוויה עוברת בטבעיות ובקלות".

אכן, הבעל שם טוב התבטא כי ההכנה לעבודה גדולה מהעבודה עצמה. יש מי שנדמה לו כי העבודה הזו איננה קשורה לאנשים כערכנו – ורק צדיקים, בעלי השגה והרגשות עדינות מסוגלים להכנה בעלת משמעות. הלא גם אם אלמד, אתפלל או אטבול במקווה, כמה משמעות וכמה רגש יהיו בכך? אבל האמת שונה לגמרי.

הכנ(ע)ה – ההכנה שבשתיקה

ההכנה נועדה להעביר את האדם תהליך פנימי, שבסופו יעשה את המצווה מתוך אהבה ויראה – מתוך רגש וחיות פנימית. על פי הבעל שם טוב, ראשיתו של כל תהליך פנימי הוא בהכנעה ושפלות, ניגוד מוחלט לחוויית ה'יש' שמצפה האדם לחוש כשהוא מתכונן לדבר חשוב. בעצם, בדומה לסירים הריקים של רבי מנחם מענדל, נצרכת כניעה לעובדה שאכן, הדבר אותו אני מחפש אינו קיים אצלי עדיין. תוך כדי התבוננות שותקת והרגשת החוסר, משתתקים גם כל הרחשים הפנימיים והיצרים "אשר לא לה' המה". רק לאחר שקיימת באדם הרגשת השפלות, מדרגת ה-חש, הסיכוי להצלחת הדבר שבא לאחר מכן גדול בהרבה.

רבי צבי הירש, שהיה כהן בעצמו, לומד את סוד ההכנה דווקא מברכת כהנים. ואכן, כהן הוא לשון הכנה, וגם ההכנעה רמוזה כאן: קריאת "כהנים" המזמנת אותם לעלות לדוכן, נאמרת רק לשני כהנים ומעלה – והנה, כהן כהן = הכנעה. האות ע, הנכנסת להכנה והופכת אותה להכנעה, מסמלת את העיון, שככלל הוא עיון עמוק בשפלות האדם ורוממות א-ל. כאשר מאריכים בעיון וההכנה כראוי בא המשך התהליך בדרך ממילא, מאת ה' יתברך (וכידוע מאמר חז"ל, כי דוקא "כלי ריקן מחזיק" – אך כאשר מלא בישות עצמו איננו מחזיק כלום).

הבדלה והמתקה – המצווה והאור האלוקי שמתגלה ממנה

כידוע לבאים בשערי תורת הבעל שם טוב, לאחר ההכנעה באים שלבי ההבדלה וההמתקה. מהם השלבים הללו על פי דברינו כאן?

במספר מקומות אומר הבעל שם טוב, כי עיקר הגילוי של פעולת המצווה, בעולם ובנפש, הוא לאחר עשייתה (בדומה ל"פי שניים ברוחך" לו זכה אלישע רק לאחר הסתלקות אליהו). זהו אם כן השלב הסופי, בו מורגשת מתיקות המצווה. ההבדלה, הקודמת להמתקה זו, היא האין שבין ההכנה-הכנעה להמתקה שבמילוי ה' את הסיר בכל טוב – הביטול האמתי שבין הנחת הסיר לקבלת אור ה' – בהבדלה איני עושה כלום, "כי ממך הכל", גם לא מניח את הסיר. עלינו מוטל "להניח את הסיר הריק" ולהסכים לחוש את הריקנות שבנו, מתוך כך להגיע לנקודת האין בביטול אמתי ואז ימלא אותה ה' בכל טוב.

רמזים: "והכינו את אשר יביאו" (נאמר על המן ביום ששי) "לכבוד שבת קדש" (והכינו – אין עוד והכינו בתורה  = 97, זמן = מהיטבאל, יחוד מה-בן, מהות ומציאות כנודע – בספור הזה המהות, של שבת, נעשית מציאות בפועל. בשר ודגים וכל מטעמים לכבוד שבת קדש – (מספר מילים 7, מספר אותיות 28 – כמו בפסוק הראשון בתורה), בגי' 1998 = 37 פע' 54. שבת = 13 פע' 54, 37 הוא המספר הראשוני ה13. חוץ מהמלה שבת (המלה הששית במשפט הנ"ל) שאר המילים עולות 1296 = לו ברבוע, ו בחזקת ד וכו' כנודע. אמ"ת = 500 = פרו ורבו בשבת. רוס"ת = 1498 = 7 פע' רוח וד"ל.

(ע"פ 'אוצר הנפש' ח"ג, והשלמה מרשימת הרב)