סיפורי צדיקים

רבי לייב מטערקיש־מאהילוב, המכונה רבי לייב בעל הייסורים, היה מגדולי תלמידיו של בעל התניא וממייסדי קהילת חב״ד בחברון. פרטים רבים על חייו אינם ידועים ושמו נקשר בעיקר בייסורים רבים שעבר. היה מראשוני חסידי חב״ד שהתיישבו בחברון, ונודע כגדול בתורה וכירא אלוקים אשר אדמו"ר הזקן מינה אותו להדריך את האברכים הצעירים. בזקנתו עבר לצפת, ושם נסתלק בט״ו בחשוון תקצ״ד כשהוא זקן ושבע ימים. לפני פטירתו ציווה כי מי שיהיה בעת צרה ישתטח על קברו וייוושע, ומסורת זו נשמרת עד היום.

על תחילת התקרבותו של ר' לייב לתורת החסידות עוד בזמנו של הבעש״ט, מסופר בזכרונותיו של המשפיע ר' שלמה-זלמן הבלין ע״ה:

"שמעתי מהרב ר׳ יצחק ביק, ששמע מאביו ז״ל שהיה רב בעיר מאהילוב הנ״ל ומשפחתם היו רבנים עד הבעש״ט דור אחר דור (זקנם היה רב במעזיבוז בימי הבעש״ט נבג״מ), וסיפר לו שר׳ לייב הידוע, שהיה בעיר מאהילוב הנ״ל בימי אדמו״ר הזקן, היה מתנגד.

אך פעם אחד בא לשם הבעש״ט ז"ל ותלמידו ר׳ זאב קיצעס, ונתאכסנו אצל ר' לייב הנ״ל בבית קטן, והבעש״ט ישב על תיבה אחת, וראשו היה מוקף עם מטפחת הראש עם הפנים, בגלל הפרעושים והזבובים.

ר' זאב הנ״ל עם ר׳ לייב ישבו ביחד, ור׳ זאב סיפר לר' לייב מהגדולות והמופתים מהבעש"ט נ״ע. והשיב לו ר׳ לייב: "אין אני מאמין בזה". אחר כך סיפר לו עוד מאיזה מופת, והשיב לו גם כן שאינו מאמין. אז ענה לו הבעש״ט מרחוק: בזה תאמינו שהוא אמת. השיב לו ר׳ לייב: אין אני מאמין לכם גם כן! ענה לו הבעש״ט ז״ל: אם אין אתם מאמינים לזה, אז תראו זאת בעיניכם, והלך מאיתם.

ועבר איזה זמן, והיה חמימות גדולה בבית, ור׳ לייב הנ״ל לא היה יכול לישון בבית בשום אופן ויצא אל החצר, והיה שם עגלה עם תבן והניח לנוח מעט.

והיה בבוקר כשהתחיל להאיר מעט, ראה פתאום מחנה גדול של נפטרים שהיה מכיר אותם מכבר, איך שהולכים סמוך אצלו, ונתפחד מאוד וטמן פניו בתוך התבן. אך קרב אצלו אחד בסמוך, ולקח אותו בזרועו ומשך אותו כדי שיהפוך פניו. ואמר לו בזה הלשון: עתה כשראית בעיניך – תאמין מה שאמר לך הבעש״ט, והלך לו. וזה היה מהדברים שהתחיל להתקרב אצל הבעש״ט".

בשנים הבאות התחזק ר׳ לייב בדרכי החסידות, וכשאדמו״ר הזקן ביקר בטערקיש-מאהילוב (בעת נסיעת רבי מנחם מענדל מוויטעבסק לארץ ישראל), התקרב אליו ר׳ לייב והיה לאחד מחסידיו.

*

סיפור נפלא אודות רבי לייב בעל היסורים, כתב הרבי הריי״צ לחתנו [כ״ק אדמו״ר מליובאוויטש] (נדפס בשעתו ב'התמים'):

"שמעתי כי פעם אחר לימודו דא״ח אשר למד הרה״צ החסיד ר׳ לייב נ״ע מטערקיש-מאהילוב, התעורר אברך אחד בעל כשרון והתדבק בלימוד דא״ח. וכעבור איזה זמן התחיל להתפלל בארוכה ולהתנהג בדרכי חסידי חב״ד.

חברי האברך ובני גילו, שהיו מחסידי אדמו״רי וואהלין, קינאו בו. ובאחד המועדים לשמחה בעת הפארבריינגען אמרו לחברם האברך הנ״ל: האדמו״ר שלך הוא בוודאי גדול ונורא – אבער א מופת, דאס קריגט מען בא אונזער רבי׳ן (אבל מופת, את זה אפשר לקבל אצל האדמו״ר שלנו).

"הדיבור הזה ציער את האברך במאוד, ומשך זמן מה היה חושב אם יספר דבר זה להרה״צ רבי לייב נ״ע, אם לאו. ועבר שבועות שניים או שלושה והחליט שלא לספר מאומה, והיה לו צער גדול.

ובתוך כך בא משולח מרבינו הגדול [=בעל התניא זי״ע] שהוליך מעות הרמבעה״נ [קופת ר' מאיר בעל הנס] לשלחם לאה״ק ת״ו, ובידו מכתב מרבינו הגדול להרה״צ החסיד הרי״ל נ״ע במענה על הידיעות שכתב לו אודות הדרכת האברכים, כי הרה״צ החסיד הרי״ל נ״ע היה ממונה מאת רבינו הגדול להדריך ולנהל האברכים והצעירים וכללות אנ״ש במחוז ההוא.

בין התשובות של רבינו הגדול הי׳ גם תשובה אודות האברך הנ״ל, 'ראוי לקרבו וצריכים להפיג צערו, וזה יהיה לו לאות ולאחרים למופת׳.

כשמוע האברך מפי מדריכו את אשר כותב רבינו הגדול אודותיו, התחיל לבכות. וישאלהו מה אתה בוכה, ויספר לו את כל השיחה שהי׳ לו בין בני גילו ובינו.

ויאמר לו הרה"צ החסיד הרי״ל נ״ע: עתה הנני מבין דברי רבינו, והיש לך מופת גדול יותר מזה, להפוך חתיכות עץ לבני אדם?!".
[זכרונם לברכה]

שאלת היחס בין עשיית מופתים ואמירת תורה העסיקה רבים מגדולי החסידות. היו צדיקים שנקטו שכדי לעזור ליהודים ולעורר את אמונתם, יש לעסוק בעיקר במופתים. בדרכים אחרות, כשיטת חב"ד ובית פשיסחא, הודגש לימוד התורה והחסידות, השייך למוחין דגדלות, עד שזלזלו במופתים המתאימים לקטני-המוחין. אכן, דווקא בדור האחרון, הרבי מליובאוויטש אמר שיש גם לפרסם מופתים המחזקים את האמונה בה'. מה פשר ההבדל בין דורנו לדורות הקודמים?

בסיפורים שלפנינו ניתן למצוא רמז לתשובה: קטנות המוחין המיוחסת להתפעלות ממופתים, אין פירושה טפשות או ילדותיות בדווקא. הלא רבי לייב, גם בהיותו רב חשוב ועובד ה', נזקק למופת על מנת להתנער מעמדתו הקודמת ולהתקרב לבעל שם טוב. גם אדמו"ר הזקן, כשחש במצוקת האברך, לא זלזל בה אלא מיהר לכתוב לר' לייב כדי להפיג את צערו של התלמיד הצעיר.

אין זאת אלא, שמוחין דקטנות פירושם שלב ראשוני בתהליך, בין אם מי שעובר אותו הוא רב גאון, ובין אם מדובר באברך צעיר. גם אנחנו כולנו, על פי דברי הרבי מליובאוויטש, נכנסנו לתקופה הראשונה של ביאת המשיח – "דור אחרון לגלות וראשון לגאולה". בהתאם לכך, מתאים לעסוק רבות במופתים, המערערים את מסגרות החשיבה הישנות ופותחים את ליבנו ודעתנו לשינוי המתרחש.

כל זה טוב ויפה, אך הבקיאים במשנתו של הרבי מליובאוויטש עלולים להקשות: הרי הרבי עצמו הסביר, כי בתקופה הראשונה לביאת המשיח "עולם כמנהגו נוהג", ודווקא בתקופה השניה יתחולל שינוי בטבעו הבסיסי של העולם?

על כך ניתן לענות, כי סדר זה הוא מצד ה"חפצא" של המציאות, בעוד מצד ה"גברא" החויה הפוכה: היציאה מהגלות, בטול שעבוד מלכויות (כולל כל צרות הגלות, לכלל ולפרט) ייתפס כפלא גדול ומרגש, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ואילו בשלב השני, בו עוברים לטבע-של-נס (בו נס אינו שבירת-שגרה מרגשת, אלא דבר פשוט), הנסים כלל לא יתפסו מקום וכל המודעות תהיה פנויה בגדלות מוחין לתורתו של משיח:

"ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'".

(י"ב טבת פ"ב – סוד שם אהיה)