סיפורי צדיקים

פעם שכב הבעל שם טוב לנוח ביום, והמשמש שלו רצה לכבד את החדר בו שכב. והיו המנעלים של הבעל שם טוב עומדים אצל המיטה, ורצה להגביהם ולכבד במקומם ולתִתם חזרה במקום שהיו עומדים. ונפל לו תיכף בדעתו: מדוע אני צריך לגעת בהמנעלים של הבעל שם טוב להזיזם ממקומם? ולא נגע בהם, כי אם כיבד סביב להם.

ובזה הקיץ הבעל שם טוב משנתו, ואמר להמשמש: הגבהת את המנעלים שלי ממקומם? ואמר: לא, כיבדתי רק סביב להם, והמנעלים נשארו על מקומם כמו שהיו עומדים. ובירך אותו הבעל שם טוב בשביל זה באריכות ימים.

והיה מעשה, שאחד מהחסידים נזדמן למקום מושבו של המשמש הנ"ל אחר כמה שנים להסתלקות הבעל שם טוב זצ"ל, וראה איש לא זקן כל כך מסבב בתוך הבית ועושה גם איזו מלאכה הצריכה, ועל התנור שוכב איש זקן מאוד ומתאנח.

וראה שזה המסבב בתוך הבית רוגז עליו בכמה דברים, ואומר לו דברים שאינם של כבוד כלל. וחשב זה האורח שבודאי זה הזקן השוכב על התנור הוא אביו של זה המסבב בתוך הבית, וחרה לו מדוע אינו נוהג שום כבוד באביו הזקן.

ושאל אותו: מדוע אינו נוהג שום כבוד באביו? וצחק האיש ואמר: זהו בני, ואני אביו! האיש האורח תמה: היאך יכול להיות זה? וסיפר לו המעשה הנ"ל מברכת הבעל שם טוב, ואמר לו: כמו שהייתי אז כך נשארתי, שלא קפצה עלי זקנה יותר. והראה לו ששיניו חדשות.

[ליקוטי סיפורים – פרלוב]

לעלות עם הנעליים

בטרם נתבונן בעומקו של הסיפור המפליא הזה, הרבה יש ללמוד מהענווה של אותו משמש. דרך העולם היא שכאשר אדם עסוק במלאכתו, דומה בעיניו שהכל נדחה מפניו ומפני עסקיו. לא כך נהג המשמש, שגם תוך כדי עבודה נתן דעתו שמא מה שלפניו חשוב עוד יותר מעבודתו – ונמנע מלגעת בו.

אך באשר לבעל שם טוב עצמו, שני דברים בולטים בסיפור שלפנינו: האחד הוא העירנות הפלאית של הבעל שם טוב, שהבחין במחשבה להזיז את מנעליו גם בשנתו, והשני הוא החשיבות הרבה שייחס למיקומם, כפי ששיער המשמש. כל כך החשיב זאת הבעל שם טוב, עד שברך את המשמש באריכות ימים מופלאה – כך שלא הזדקן גופו כלל. מהו, אם כן, סודן של הנעליים?

לנעל נודעת משמעות רבה במדרש ובתורת הקבלה. על חנוך, מצדיקי הדורות הראשונים שלאחר בריאת העולם, נאמר שהיה תופר מנעלים ומיחד לקוב"ה ושכינתיה בכל תפירה ותפירה. ולא רק בסיפורו של חנוך, גם באופן כללי שייכת הנעל ליחוד: בה דורך האדם על הארץ ומתחבר אליה, ובמובן רחב ועמוק יותר, היא המסמלת את החיבור הנכון בין הרוחניות והגשמיות. הנעל היא אחיזת הקרקע, התפיסה במציאות. היא נועלת את האדם ומחברת אותו למקומו, אך גם מגביהה אותו מן הקוצים והמזיקים שעל הקרקע.

החיבור הזה מופיע, קודם כל, אצל הקב"ה בעצמו: כאשר המלכות דאצילות יורדת אל העולמות התחתונים יותר, שאפילו הגבוהים שבהם גשמיים יחסית אליה, נאמר עליה: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב". המלכות אינה מציגה את רגליה בתוך התחתונים, אלא כשהן נעולות בנעליים (שהם המסך שבין עולם האצילות לעולמות התחתונים). כמו הנעליים הגשמיות, לנעליים אלה שני תפקידים – הן מגנות עליה מפני הנזקים שבגשמיות הגסה, ובה בעת מאפשרות לה להיכנס לתוכה – ולפעול את פעולתה בהצלחה.

הבעל שם טוב היה ידוע בהיותו אחוז למעלה ולמטה כאחד ממש [אין וועלט, אויס וועלט], ראשו בשמי שמיים ורגליו בארץ התחתונה. בסיפור הזה אנו כמו רואים זאת בעינינו – כיצד הוא עושה זאת בפועל: השינה היא עליית הנשמה למעלה, ולא בכדי הבגד שאותו מסירים כמעט כולם בעת השינה הוא הנעליים. לאור ביאורנו אודות מהות הנעל, מובן כי הסיבה לכך היא שברצוננו לעלות למעלה, ולשם כך יש לנתק את הדבר  שנועל ומחבר אותנו למטה. ואכן, מי שישן בנעליים מעורר בדרך כלל רושם של גסות ובהמיות, ולפי אותה הבנה אפשר לומר עליו שהוא מוותר מראש, ובוחר להישאר למטה גם בזמן בו מזומנת לו עליה.

אך הבעל שם טוב בנוראות קדושתו, מחבר שמים וארץ. הוא אומנם מתעלה וחולץ את הנעליים, אך גם בשנתו הוא מרגיש את הנעשה בהם. הדבר נובע מכך, שגם בתוך עליית הנשמה אין הוא מאבד את הקשר עם המציאות, וכשהוא מרגיש שסכנת ניתוק מאיימת על הקשר הזה – הוא פועל מיד למניעתו (ניתן לשער כי הבעל שם טוב הוא שהביא למחשבת המשמש הטובה, שהרי מיד לאחריה הוא מקיץ משנתו).

לרדת אל הנעליים

מקובלנו מפי הצדיקים, שבתורתו של הבעל שם טוב מאירה ראשיתה של תורת המשיח, "חידוש תורה" העתיד להתגלות לעתיד לבוא. דרך מושג הנעל אפשר להבין יותר את מהות החידוש הזה, אם נשווה אותו לגילוי המאפיין את משה – הגואל הראשון ומקבל התורה הראשון. שהרי כשמשה רבינו מביט בגילוי שכינה, הוא מצטווה: "של נעליך מעל רגליך"! של מלשון השלה ושלילה, הרחקה של הגשמיות. (בהמשך, נצטווה לפרוש אפילו מאשתו – המסמלת את המלכות דאצילות ואת הקשר עם העולמות התחתונים).

משה רבינו הנהיג את העם ככהן העובד עבודה בבית המקדש, מתוך מקום הקודש עצמו, ולכן היה יחף. מורנו הבעל שם טוב הביא את הקודש לכל מקום, גם אל תוך הגשמיות, וממילא לא הוצרך להרחיק לגמרי את נעליו.