סיפורי צדיקים

רבי יהודה אריה ליב גלינר, המוכיח מפולנאה, היה מראשוני תלמידי הבעל שם טוב ומגדולי מפיצי שיטתו. גם טרם התקרבותו לבעל שם טוב, כיהן כמגיד מישרים וחזן בפולנאה. כשהתקרב לבעל שם טוב, נשלח על ידו להסתובב בקהילות היהודיות ולנצל את כישרון הדרשנות שלו על-מנת לעשות נשמות לתנועת החסידות, ומכאן דבק בו הכינוי "המוכיח". אכן, דרשותיו עוררו הדים רבים, ובהשפעתו התקרב לחסידות רבי יעקב יוסף כץ, בעל תולדות יעקב יוסף, ולפי מסורת אחת גם המגיד ממזריטש. נפטר בפולנאה בכ"א בטבת ה'תק"ל  ושם נטמן. 12 שנה לאחר מכן נטמן בצמוד אליו רבי יעקב יוסף מפולנאה, ו"אוהל" הוקם על קבריהם.

בימי נעוריו של רבי פנחס מקוריץ, היה מלמד בעיר פולנאה והיו קוראים לו שם "דער שווארצער מלמד" [המלמד השחור]. הוא היה יוצא ונכנס בביתו של המוכיח, שהיה מחבב אותו מאוד, כי ידע גודל צדקתו וקדושתו – מה שלא ידעו שאר בני אדם. ולמוכיח ז"ל היה חדר מיוחד ומקווה מיוחדת בבית המרחץ, מחוץ למקווה הגדול של אנשי העיר, וביקש ממנו רבי פנחס להרשותו שילך גם כן למקווה שלו בכל עת שירצה – בלילה או ביום. הסכים המוכיח, וציווה על הבלן להכניס את המלמד בכל עת שיבוא.

פעם אחת, בא רבי פנחס למרחץ לטבול אחרי חצות הלילה, אך הבלן לא רצה לפתוח לו, כי באותו היום קנה כמה אווזות והניחם שם בחדר ההוא. בראות רבי פנחס שאין מניחים לו להיכנס, הגביה כמה נסרים מן הגג, נכנס פנימה וטבל. כאשר סיים יצא דרך החור, אך מפני שהחור היה צר ודחוק – נדחק רבי פנחס ונשברה קורת הגג. כשירד מן הגג נפלה עליו הקורה ונהרג, אך איש לא ידע מזה כי הדבר היה באמצע הלילה.

והמוכיח ז"ל הקיץ פתאום משנתו, ואמר למשמשו: מה קול הרעש הזה שאני שומע בחוץ? לך החוצה וראה! המשמש יצא ולא שמע דבר, נכנס ואמר להרב שאין שום רעש בחוץ. המוכיח שלחו שנית לראות, כי נשמע לו מבחוץ קול רעש גדול. המשמש יצא שוב ונכנס, ואמר לרב שלא שמע שום רעש. כשהאיר היום, מצאו מונח איש הרוג אצל המרחץ והכירוהו שזה המלמד השחור. נעשה רעש גדול בעיר ונודע הדבר למוכיח מפולנאה, וציווה שלא להזיז ההרוג ממקומו עד בואו לשם.

אז הלך המוכיח אל בית הכנסת לומר תהילים, ובכה מאוד. והתפלל לפני השי"ת בזו הלשון: ריבונו של עולם, החזר לו את נשמתו ויחיה! אתה עוד תודה לי על זה, הוא ירא שמים גדול וצדיק! כך בכה והתפלל זמן מה, ולאחר מכן הלך למקום ההרוג, והזיזו ואמר לו: פנחס'ל! קום ולך ללמוד עם התלמידים, אתה שכיר יום! רבי פנחס קם והלך לביתו, וראו בעזרת ה' יתברך תחיית המתים ממש.

[זכרונם לברכה]

"זוטי דבכו [הקטן שבכם] מחיה מתים", אמר הקיסר אנטונינוס לרבינו הקדוש. אבל מהם בעצם החיים, וכיצד הצדיקים מחדשים אותם לאחר שנפסקו?

בפסוק נאמר כי "יראת ה' [היא המקור] לחיים" אך החיים עצמם הם "את החיים ואת הטוב". מכאן נלמד, כי חווית החיים נפתחת ברגע של יראה, בו הכניסה אל החיים מזעזעת והולמת בפניה של הנשמה, אך לאחר מכן נוצרת תודעת חיים מלאה ומיטיבה, הגורמת לאדם לחוש את הטוב בכל המציאות. כשחווית החיים מעוררת את המשיכה לטוב, היא ממירה את נקודת הראשית של היראה לחוויה מלאה של אהבה. משום כך אהבה – ובסופו של דבר אהבת ה', הטוב המוחלט – הינה הביטוי השלם של חווית החיים. לעומת זאת, שימת הדגש על הרע שמסביב נובעת מחויה כללית הנוטה יותר למוות. אך כל זה נוגע לחווית האדם עצמו, וכיצד מובילה האהבה לתחיית המתים?

שלוש רמות של אהבת ה'

התורה מדריכה לאהוב את הקב"ה "כי הוא חייך", והאהבה הזו מתגלה בשלוש רמות: חיי הגוף, חיי הנשמה, ו"חיי החיים". כל דרגה מתחילה מנקודה ראשונית של יראה, המזעזעת את הכלי ומכניסה אותו למצב של פעימת חיים.

ברמת חיי הגוף, התחושה שה' "הוא חייך" נובעת מן התודעה של החיות הטבועה במציאות הגשמית, ובפרט בחיי גופו של האדם עצמו. עבור היהודי, החוויה השלמה של החיות הזורמת בכל חלקי גופו קשורה לעבודתו את ה' בכל תנועת גוף ובכל נשימה. החסידות מלמדת, שהחוויה הגשמית של אהבת ה' עשויה ואף צריכה לגרום להגברת פעימות הלב וקצב הנשימה, בדומה לחוויה הגשמית של אהבת אדם אחר. "כשם שמצות תפלין, על דרך משל, יש לה מקום קבוע בראש ובזרוע… כן הוא במצות אהבה ויראה שיעור מצות אלו הוא אשר יורגשו בהרגש גופני בבשר הלב ממש, וכמו אדם הפוגש את אוהבו הנאמן".

הרמה השניה של אהבת ה', נובעת מתחושת החיות הטבועה בנשמה עצמה. ברמה זו עסוק האדם במודעות ודאגה לרווחתן הרוחנית של נשמות אחרות, הקשורות במהותן לנשמתו שלו. על מנת להתקשר באמת, מתוך אהבה, לנשמה אחרת, נדרשת התעלות מעל חווית הגוף (ואפילו "הגוף הנשמתי", כלומר הדימוי העצמי של נשמתו, כפי שהסביר הרבי מליובאוויטש). כאן האהבה ועבודת ה' מתקיימות במשותף על ידי כל הנשמות, כמכלול אורגני אחד שהצדיק שבדור הוא ליבו. אדם החווה את האהבה הזו, חש את החיים הזורמים מן הצדיק לכל ישראל – ולו עצמו בתוכם.

אך כאשר האדם חווה את האהבה והחיים ברובד הגוף, או אפילו הנשמה, הוא איננו מסוגל לגבור על המוות. חיותו היא חיות מוגבלת העלולה למות, ובוודאי שאין בה כח להחיות אדם אחר. אך בדרגה השלישית מתגלה נוכחות ה' במלואה, ומורגש כי החיים עצמם מוכרחים לחיות בתוך ה'. זוהי התחושה כי כל חיות שהיא תלויה בחיבור שלה אל חיי החיים ברוך הוא. מודעות כלשהי לכך קיימת בכל הרמות של אהבת ה': באם לאו, אפילו החוויה הרוחנית של חיי הנשמה עלולה להתנוון עד כדי חיות גופנית ריקה ועד למוות ממש. אך  לאחר שהשיג הצדיק מודעות מושלמת לכך, הוא מקבל מידו של הקב"ה, את ה"מפתח של תחיית המתים".

(מתוך 'אותיות לשון הקודש', אות ח')