סיפורי צדיקים

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזַלץ), נולד בג' באב תרצ"ז לאברהם משה שטיינזלץ, מצאצאי האדמו"ר הראשון מסלונים, ורבקה לאה לבית קרוקוביץ' צאצאית רבי יצחק מוורקא. בשנות העשרה שלו חזר בתשובה בעזרת הרב שמואל אלעזר היילפרין, ולמד אצל הרבנים נחום שמריהו ששונקין ודוב בער אליעזרוב בירושלים. בגיל שש עשרה וחצי החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ובמקביל למד בישיבת תומכי תמימים בלוד בהשפעת ר' שלמה חיים קסלמן. בתשי"א הקים עם הרב משה שפירא את חבורת שלהבת-יה, והוציא ירחון לאנשי רוח בשם "רשפים". בגיל 24 מונה למנהל תיכון ממלכתי־דתי בבית הגדי, ובאותה שנה הוצעה לו משרת רבה של חולון, אך הוא סירב. בגיל 28 פתח בביאור התלמוד. בשנת תשכ"ה נישא לחיה שרה, בתו של חיים הלל אזימוב, ולזוג נולדו בת ושני בנים. בתשנ"א שינה את שם משפחתו ל"אבן ישראל", בהמלצת הרבי מליובאוויטש. הרב היה חסיד חב"ד ונפגש עם הרבי ב'יחידות' אף בשנותיו האחרונות, אך הושפע גם מבית קוצק ועמד בקשר קרוב עם ה"בית ישראל", ועם אחיו ה"לב שמחה" מגור (לבקשתו כתב הרב את ביאורו למסכת פאה בירושלמי). מפעל חייו היה להביא את אוצרות התורה לכל אחד, "למֵד את עמי". בתשע"ז עבר אירוע מוחי קשה וחדל מלדבר, אך המשיך בעבודתו באמצעות כתיבה. בי"ז באב תש"פ נפטר, ונקבר בחלקת חב"ד בהר הזיתים.

סיפר יואל שפיץ: באותו יום איחרתי לשיחתו של הרב עדין.

זה היה ממש בתחילת לימודיי בישיבה התיכונית, חששתי מאוד מתגובתם של מוריי ורצתי מתנשף במעלה הדרך אל חדר האוכל, שם נערכה השיחה.

תוך שאני רץ לעבר המבנה הגדול, אני קולט בזווית העין יהודי נמוך, עם מגבעת עקומה, עומד ליד עץ אורן גבוה ומביט באדמה. זה היה הרב עדין, וסביבו עמדו עוד כמה תלמידים מאחרים. פסעתי חרישית לעברו והצטרפתי למעגל התלמידים. יחד איתו ואיתם הבטתי למרכז המעגל. היה שם קן ענק של נִמְלֵי קציר עמלניות.

הסתבר שגם הרב עדין איחר קצת לשיחה, אך במקום להיכנס פנימה, הוא לקח איתו את התלמידים הַמְאַחֲרִים ועוד מספר תלמידים שהסתודדו והתבטלו בחוץ כדי להתבונן על קן נמלים שראה בדרך.

בפנים – חיכתה כל הישיבה, בחוץ – הרב עדין היה עסוק בללמד אותנו לְמָה כדאי לשים לב כאשר מביטים בקן נמלים. הוא האריך להסביר מדוע הן כל כך מעניינות אותו ומה ניתן ללמוד מהן.

לא החלפתי איתו מילה בסיטואציה הזו, רק התבוננתי.

אז למדתי, שתלמיד חכם הוא בראש ובראשונה: סקרן.

מהי חשיבותה הגדולה של הסקרנות? מדוע הרב עדין עודד אתה כל כך אצל תלמידיו, שולח אותם להתעניין בעולם ומלואו? נתחיל לענות על כך במילותיו של הרב עדין עצמו, מפי יואל שפיץ:

בשיחת ההקמה של ישיבת תקוע אמר הרב עדין: "ישנה שאלה חמורה שבוודאי אף אחד מכם לא התעסק בה יותר מידי והיא – איך הנמלים מאתרות את האוכל שלהן? הרי הן הולכות שם בשורה, האחת אחרי השנייה – אז איך הן מאתרות מקורות מזון חדשים? חשבתם על זה פעם?!".

למראה פניהם התמהות של התלמידים, שאני מניח שלא בדיוק הבינו מה תכלית הכוונה, המשיך הרב עדין: "נו… אז מסתבר שיש מי שחשב על זה. ואחד הפתרונות שהעלו הוא שכנראה, תפקידה של אחת מכל שש נמלים הוא – לצאת מן השורה כדי לחפש מקורות מזון חדשים ולהפנות את כל הגדוד לשם. הייתי רוצה שלישיבה הזו, יגיעו אנשים מן הסוג הזה – נמלים 'שישיות', כאלו שרוצים ומסוגלים לעניין הזה של חפירת בארות חדשות".

***

כמה חודשים לאחר שעבר את השבץ, עבדנו במרכז שטיינזלץ על סרטון אנימציה שמתאר את הסיפור של ביאור הגמרא.

בסרטון, מתואר הרב עדין כילד סקרן שקפץ מחלון כיתתו והלך לחפש משהו מעניין לעשות – וכך הגיע אל הגמרא.

לאחר מכן, תיאר הסרטון את התהליך של גיבוש החבורה סביב הרב, את תהליך הביאור, חשיבותו לעם היהודי וכו' וכו'.

הסרטון שיצא היה מעורר ומרגש. שמחתי לבוא להראות לרב עדין את התוצאה. תיארתי לעצמי שישמח, ושהמילים הגדולות על "התלמוד שהוא הלב הפועם של העם היהודי" ירגשו אותו.

אבל להפתעתי, הקטע שנגע בו לא היו המילים שתיארו את התלמוד. עיניו דמעו מצחוק של שמחה והתרגשות כשראה את דמותו המצוירת קופצת מחלון הכיתה. באותם רגעים התפלאתי  מדוע דווקא הקטע הזה כל כך נגע לו. אבל אחר כך הבנתי: באותו רגע שהוא קפץ מחלון הכיתה, הוא הפך לנמלה השישית.

הסקרנות, אם כך, מרחיבה את אופקיו של הלומד ומאפשרת לו לחדש. אך יש עומק נוסף בעניין, שגם אותו הרבה הרב עדין להדגיש: הסקרנות והעניין, יחד עם הנגיעה בעולמו של הלומד ולא רק במושגים מופשטים, הופכת את הלימד לנוגע, חי ומוחשי.

ואם בלימוד כך, בחסידות על אחת כמה וכמה:

בשונה מלימוד רגיל, שעיקרו הבנת הדברים וצבירת ידיעות, תכלית ההתבוננות החסידית היא שהאמת האלוקית תהפוך לחלק מעולמו הפנימי של האדם – "וידעת היום והשבות אל לבבך". לשם כך, אין די לחזור על התבוננויות הכתובות בספרים; ההתבוננות חייבת להיות חיה, מוחשית ונוגעת לעולמו של המתבונן.

מסיבה זו, אי אפשר להסתפק במשלים ובציורים שהתאימו לדורות קודמים. ההתבוננות צריכה לדבר בשפה שהאדם חי בה, להשתמש בדוגמאות שמעסיקות אותו ומעוררות את סקרנותו, ורק כך היא 'תופסת' את הדעת לאורך זמן ובכנות, ומולידה אהבה ויראה אמיתיות. כאשר ההתבוננות נשארת זרה לעולמו של האדם, היא עלולה להפוך לדקלום מחשבתי בלבד – מעין 'תוכי מחשבתי' – שלימודו אינו נוגע אל הלב.

זו גם אחת התרומות הגדולות של הרב עדין אבן־ישראל. בביאוריו, ובייחוד בביאורו לספר התניא, הוא מרבה לתרגם את מושגי התורה והחסידות למשלים עכשוויים, מוחשיים ומעוררי ענין. לא כדי לשנות את הרעיונות, אלא כדי להשיב להם את תפקידם המקורי – להיות התבוננות שהלומד חי אותה.

בסיפור שלפנינו, הרב עדין לימד את תלמידיו להתפעל לא רק מן הספרים; הוא לימד אותם להתבונן במציאות עצמה. קן נמלים, תופעת טבע או שאלה מסקרנת יכולים להפוך לנקודת מוצא להתבוננות עמוקה. כשההתבוננות מתחילה ממשהו שמושך את הלב ואת הדעת, היא אינה נשארת רעיון מופשט – אלא נעשית דרך לעבודת ה'.