סיפורי צדיקים

כ”ק אדמו”ר הריי"צ שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש, נולד לאביו רבי שלום דובער (כ”ק אדמו”ר הרש”ב) בשנת תר”מ, י”ב בתמוז. בגיל חמש עשרה מינהו אביו למזכירו בעסקנות ציבורית (בין היתר סייע בעלילת הדם נגד מענדל בייליס ועוד), ובשנת תר”פ נפטר הרבי הרש”ב והריי”צ מונה לממלא מקומו. הוא החל מיד בפעולות למען היהדות ברוסיה, זמן קצר לאחר המהפכה הקומוניסטית – ובעקבות פעילותו נאסר בט”ו בסיוון תרפ”ז על ידי הג.פ.או. ודינו נגזר למוות ללא משפט. לאחר לחצים בינלאומיים הומר עונש המוות לעונש גלות, הוא שוחרר מהכלא ונשלח לגלות בעיר קוסטרומה בג׳ בתמוז. הלחץ הבינלאומי נמשך, ובתאריך י”ב בתמוז שוחרר הרבי לביתו. בפועל התבצע השחרור למחרת, בי”ג בתמוז, ומאז מציינים חסידי חב”ד את ימי י”ב־י”ג בתמוז כ׳חג הגאולה׳ של הרבי הריי”צ. לאחר מכן יצא הרבי לריגא בלטביה ובהמשך הגיע לפולין. בב׳ טבת ת”ש חולץ מוורשה הכבושה לארה”ב, בה עגנה ספינתו בח׳ אדר ב׳. תקופה קצרה לאחר הגעתו לארצות הברית רכש את בנין 770 בשדרות איסטרן פרקוויי ברובע ברוקלין בניו יורק, שם התגורר בשנותיו האחרונות, והפכו למרכז חב”ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא, י׳ בשבט תש”י, ואת מקומו בנשיאות חב”ד ירש חתנו, כ"ק אדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון.

היה זה בצעירותו של הרבי הריי"צ, שלימים הפך לרבי השישי של תנועת חב"ד. אביו, רבי שלום דובער, שלח אותו לפטרבורג, עיר הבירה של רוסיה באותם הימים, כדי לבטל גזירה מסויימת שהוטלה על החינוך היהודי. "עד מתי עליי להישאר בפטרבורג?" שאל הריי"צ את אביו. "עד למסירות נפש" השיב רבי שלום דובער.

זמן קצר לאחר שהגיע לפטרבורג, נוכח הריי"צ לדעת שהחוק כבר הגיע לשולחנו של שר הפנים סטוליפין וחיכה לאישורו. צאר רוסיה באותם הימים לא היה פיקח במיוחד, כך שההחלטה האם החוק יתקבל הייתה תלויה רק בשר הפנים. סטוליפין זה היה ידוע כשונא ישראל מושבע, שבאופן אישי דאג לארגון פוגרומים בהם נרצחו אלפי יהודים.

אחרי פגישות ומאמצים, שמע הרבי כי בעיר מתגורר אדם מבוגר ששימש כמורהו של סטוליפין בצעירותו. הרבי גילה היכן הוא מתגורר והתחבר אליו. למרות שגם המורה לא היה אוהב ישראל מושבע, הוא התרשם עמוקות מחכמתו של הרבי ומהיקף ידיעותיו והשניים בילו שעות ארוכות כשהם משוחחים על דברים העומדים ברומו של עולם.

באחת מפגישותיהם סיפר לו הריי"צ על מעשיו בפטרבורג. הרבי התחנן בפני המורה כי ישוחח עם סטוליפין וינסה להמתיק את רוע הגזירה. "אפילו אם אשוחח עמו, יהיה זה בזבוז זמן משווע" השיב הזקן מבלי לחשוב לרגע. "אני מכיר אותו עוד מילדותו; הוא אדם רשע ואכזר, כך שאין טעם לנסות להגיע אליו".

"עם זאת" הוא הוסיף, "בשל העובדה שלימדתי את סטוליפין בצעירותו, קיבלתי אישור מיוחד להיכנס למשרד הפנים מתי שארצה. אינני צריך להסביר לך את ההשלכות החמורות שיהיו לשנינו לוּ תיתפס. אך במשך שיחותינו הארוכות למדתי להעריך אותך, כך שאני מוכן לתת לך את האישור ועשה בו כחפצך".

הרבי הודה לו בחום, ולמחרת בבוקר עשה את דרכו לבניין משרד הפנים. השומר בפתח הופתע לראות את היהודי, עטור הפיאות והזקן, בעל מבטא אידישאי מובהק, אוחז באישור כמוהו היו בודדים בלבד בכל רוסיה, אך אִפשר את כניסתו של הרבי לבניין.

ברגעים הראשונים בהם נכנס הרבי אל הבניין, לא הצליח לאתר את מבוקשו. הוא טעה והתבלבל במסדרונות הארוכים, ולבסוף, מחוסר ברירה, נאלץ לשאול את אחד העובדים במקום היכן נמצא משרדו של שר הפנים תוך שהוא מסתכן בחשיפתו. העובד הראה לו את הדרך אל המשרד, ותוך שהרבי עשה את דרכו אל המשרד יצא משם שר הפנים בעצמו! שר הפנים חלף ליד הרבי אך לא הבחין בו.

הרבי נכנס אל המשרד, שם ראה ערימות של ניירות ולידם חותמות. על חותמת אחת נכתב "מאושר" ועל החותמת השניה "נפסל". הרבי מיהר לחפש על שולחן העבודה ומצא שם את טיוטת החוק, מחכה לאישורו של שר הפנים.

הוא נטל את החותמת והחתים "נפסל." לאחר-מכן הוא תחב את הדף בערימת המסמכים שכללו את החוקים שנפסלו, מיהר לצאת מהבניין, וכך בוטל החוק.

סבו של הרבי הריי"צ, אדמו"ר מהר"ש, אמר פעם: "העולם אומר שכשאי אפשר לעבור מלמטה יש לעבור מלמעלה, ואני סובר שמלכתחילה יש לעבור מלמעלה ["לכתחילה אריבער"]; יש לכתחילה להתייצב בחזקה, לא להתפעל מפני שום דבר, ולפעול את הדבר הנצרך. וכשמתייצבים – ה' מסייע."

סיפורו של הרבי הריי"צ מלמד מהי תנועת "לכתחילה אריבער" בנפש: לא רק אומץ או תעוזה, אלא היכולת לפעול מלכתחילה מן המקום הגבוה ביותר, בלא להיכנע למסלולים המקובלים שמכתיבה המציאות. בעוד רבים בימינו מכופפים את עצמם למערכות ולביורוקרטיה, מלמד הריי"צ דרך פעולה שונה – במקום לחכות, לפעול. במקום לקבל את הסדר – לערער אותו. ובמקום לחשוש לביטחון האישי – למסור את הנפש עבור הכלל.

אך כאשר מנסים ללמוד מן הסיפור הזה הלכה למעשה, יכולה לעלות שאלה: הלא זהו סיפור מרוסיה הצארית – מה משמעותו עבור יהודי החי בארץ ישראל, בתוך מדינה מסודרת עם רוב יהודי?

אכן, יש בשאלה הזו הרבה אמת: ברוסיה, השלטון היה זר ועוין. הזדהות נפשית, או תחושת מחויבות פנימית לא עלו על הדעת – והיהודים הסתדרו עם ה'פריץ' איך שהסתדרו… כפי שהדגיש הרבי הריי"צ בעצמו: "רק הגוף היהודי נמצא בגלות, אך הנשמה היא חופשית". ממילא, פשוט שיש מקום לקפיצה ישירה למעלה, בלי לעבור דרך המנגנונים המקובלים.

במציאות של ימינו, לעומת זאת, המצב עדין ומורכב יותר. אין זה שעבוד כפוי, אלא שעבוד הנובע מהזדהות, מהכרת טובה, ומהפנמה של כללי הממסד. עמידה בתור, קבלת סמכות הפקיד, ההשלמה עם מערכת מתישה – כל אלו נתפסים כ"דרך ארץ“. הלא אם כל אחד יפנה לראש הממשלה ב"לכתחילה אריבער", התור המשתרך מאחורי הפקיד יעבור לדלתו של ראש הממשלה, והמצב הכללי לא ישתפר…

אך יש לדעת: לעתים, זוהי דרך ארץ של שעבוד למוסכמות, שהן לא פחות גלותיות מהגלות הצארית. כן, לא כל קושי אישי מצדיק שבירת מסגרות, ולעיתים ההמתנה וההכלה הן אכן תיקון הנפש. אולם כאשר מדובר בעניין ציבורי, במקום שבו הכלל נפגע – שם נדרשת אותה חוצפה קדושה, אותה תעוזה של לכתחילה אריבער. לא מתוך זלזול, אלא מתוך חירות פנימית שאינה משועבדת למנגנון.

דוגמה טובה לכך היא דווקא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאהבתו למדינה לא מנעה ממנו לעמוד נגדה בעת הצורך. "שטחי הקרקעות של יהודה ושומרון, הם בודאי שייכים וקשורים אל מלוא רוחב ארצנו וחיוב שלטוננו עליה", כתב פעם, "ולפיכך גם חיוב מסירות נפשנו על כך נגד כל כפייה". בזמן הפינוי של גרעין אלון מורה, כשהגיע חייל והורה לו לעזוב את המקום, זעק: "אם אתם רוצים קחו מכונת ירייה ותירו בי. כמו שאי אפשר להכריח אותי לאכול חזיר, ככה לא תכריחו אותי לזוז מפה!"

לעומת זאת, מי שההזדהות שלו הופכת לשעבוד, ממהר להפעיל מושגים כמו "מרידה במלכות“ כדי לחסום כל חריגה מן הכללים. בפני היהודי עומדת תביעה פנימית לחירות הנשמה: לדעת מתי הדרך הישרה היא ההליכה במסלול, ומתי דווקא הדילוג מעליו – מתוך מסירות נפש, אחריות וראיית הכלל.
(שיעור י"ג תמוז מ"ה – עיקר וטפל בגאולת ישראל)