סיפורי צדיקים

כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש, נולד לאביו רבי שלום דובער )כ”ק אדמו”ר הרש”ב) בשנת תר”מ, י”ב בתמוז. בגיל חמש עשרה מינהו אביו למזכירו בעסקנות ציבורית, ובגיל שבע עשרה נישא לרעייתו הרבנית נחמה דינה והתמנה למנהל ישיבת תומכי תמימים שיסד אז אביו. בשנת תר”פ נפטר הרבי הרש”ב, זמן קצר לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הרבי הריי”צ מונה לממלא מקומו, והחל בפעולות נמרצות למען היהדות ברוסיה. בעקבות פעילותו נאסר הרבי על ידי הג.פ.או. פעמים רבות, האחרונה והמשמעותית שבהם בט”ו בסיוון תרפ”ז, אז נגזר דינו למוות ללא משפט. לאחר לחצים בינלאומיים הומר עונש המוות לעונש גלות (ביום ג׳ בתמוז), והוא שוחרר מהכלא. בתחילה נשלח לגלות בעיר קוסטרומה, אך כבר בי”ב בתמוז שוחרר הרבי לביתו. מכיון שבפועל התבצע השחרור למחרת, בי”ג בתמוז, מציינים מאז חסידי חב”ד את ימי י”ב־י”ג בתמוז כ׳חג הגאולה׳ של הרבי הריי”צ. בב׳ טבת ת”ש חולץ מוורשה הכבושה והפליג לארה”ב, ותקופה קצרה לאחר מכן רכש את בנין 770 והפכו למרכז חב”ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא, י׳ בשבט תש”י, ואת מקומו בנשיאות חב”ד מילא חתנו, כ”ק אדמו”ר רבי מנחם מענדל שניאורסון.

בעת הסתלקות אמו הרבנית רבקה [בי’ שבט תרע”ד], כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב הי’ בחו”ל מעבר לגבול רוסיא, ולא היה סיפק בידו להגיע לליובאוויטש להיות נוכח בהלויה מצד שבת קודש, וכ”ק אדמו”ר הריי”צ סידר כל הענינים.

היה לו שקלא וטריא לבחור לה מקום מכובד. בליובאוויטש יש אהל נשים, שמה קברו את כ”ק הרבנית שטערנא אשת כ”ק אדמו”ר הזקן, שמה קברו את הרבנית שיינא אשת כ”ק אדמו”ר האמצעי, שמה קברו את הרבנית חי’ מוסיא אשת כ”ק הצ”צ ושמה קברו את הרבנית אשת כ”ק אדמו”ר מוהר”ש בזיווג ראשון. ומזה הטעם [קבר הרבנית מזיווג ראשון], לא חפץ כ”ק אדמו”ר ששם ימצא קבר זקנתו הרבנית רבקה. והחליט שהמקום החשוב ביותר הוא מקום גניזת השמות, שהוא אחורי הכותל של אהל כ”ק אדמו”ר הצ'”צ וכ”ק אישה אדמו”ר מוהר”ש, ובין הקברים עד מקום הגניזה יש מקום מצומצם לקבר, ושם נחצב קבר להרבנית רבקה אשת חבר כ”ק אדמו”ר מוהר”ש, ונמצא קברה לעומת הקבר של בעלה כ”ק אדמו”ר מוהר”ש.

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ סידר הלוויה בסדר מופתי, שתחלה ילכו תלמידי החדרים והשיעור, אחריהם תלמידי האולם הגדול, אחריהם הראש ישיבה והמשגיחים ואנשי עיר ליובאוויטש [והרבי הריי”צ עצמו בסוף השיירה]. והורה שכל עת הלויה, מעת שתצא המטה מן הבית עד סתימת הגולל, יאמרו שני פסוקים: “והלך לפניך צדקך” וגו’, “צדק לפניו יהלך” וגו’. ואמר כ”ק אדמו”ר הריי”צ: “די קרוין פון משפחה איז אוועק געגאָנגען [עטרת המשפחה נסתלקה]“. זכותה יגן עלינו, שהיתה אשה גדולה באמת.

אחר ש”ק נסע כ”ק אדמו”ר הריי”צ לכ”ק אביו למסור לו פרטי-כל, מהיום שנחלתה אמו הרבנית עד זבולא בתרייתא. ושאלה הראשונה היתה איפה חצבו קבר לאמו הרבנית. כאשר כ”ק בנו סיפר החלטתו שהוא בין כותל האהל ומקום הגניזה, אמר יישר כח גדול, ‏ שכיוון לדעתו, דעת כ”ק אדמו”ר הרש”ב.

(רשימות דברים לר’ יהודא חיטריק, עמ’ 345)

אפשר להתעכב על פרטים רבים בסיפור: מהאכפתיות והמחשבה שמקדיש הריי”צ לכבודה של סבתו, דרך תאריך פטירת הרבנית הזהה לתאריך פטירתו שלו עצמו [מה שמלמד על קשר עצמי ביותר ביניהם] ועד היכולת הנדירה שלו לכוון בדיוק לרצון אביו. אך אנו נתבונן כאן בעיקר בנקודה אחת, המלמדת משהו מהותי על אופיו של הריי”צ ושל צדיקים בכלל.

ב”לוח היום יום” מביא הרבי בשם חמיו, הרבי הריי”צ, כי הרביים כולם – החל מהבעל שם טוב – היו מסודרים. אך נראה כי יותר מכולם מתאפיין בכך הרבי הריי”צ עצמו, הרבי השישי בחסידות חב”ד. גם כאן ההקפדה על סדרי הלוויה, מי קודם ומי אחר כך, היתה חשובה לרבי במיוחד. מדוע זה כך?

כפי שכבר נזכר פעם במדור זה, הנהגה מסודרת בכלל, ובפרט החוש בקדימה ואיחור, הם תכונות השייכות לספירת היסוד בנפש. את היסוד, המרכז ומוציא לפועל את כוחותיהן של כל הספירות שקדמו לו, ניתן לדמות לכלי בעל שפופרת צרה המתמלא בגולות קטנות ומשחרר אותן בזו אחר זו. רק כאשר הוא פועל כהלכה, תתבטא הנפש באופן מתוקן המשקף את פנימיותה האמיתית. אך כאשר האדם פוגם בבריתו, הוא מאבד את יכולתו לקבוע סדר עדיפויות נכון בין ענייניו. לא תמיד הוא מרגיש בכך, כמובן, אבל הדבר לא מפחית מחשיבות העניין…

סדר עדיפויות נכון הוא גם התנאי השישי מתוך שבעה לחינוך מוצלח, אותם מונה הרבי הריי”צ בקונטרס “כללי החינוך וההדרכה” (וכאן, כמו במיקומו של הרבי הריי”צ בשושלת, המספר משמעותי במיוחד: גם ספירת היסוד היא הספירה השישית מתוך שבע המידות, ובחירתו שלו למקם כלל זה במקום השישי מרמזת לנו על הקשר בינו לבין הספירה). הדוגמה אותה מביא הרבי הריי”צ כדי להמחיש זאת, היא של תלמיד הסובל משתי מידות רעות: שקרנות ורתחנות. הרבי הריי”צ מדגיש כי אם ינסה המחנך לטפל בבעיות אלה במקביל ייוצר לחץ גדול מדי אצל המחונך, והוא יינזק במקום להתקדם. כאן יש להפעיל שיקול דעת ולזהות מהו התחום הקריטי יותר, שיש לטפל בו קודם כל (בין השקר והכעס, קובע הרבי הריי”צ, הכעס מזיק פיזית ונפשית יותר מן השקר ו”חמירא סכנתא מאיסורא”).

מעניין לראות כי את עצמו סידר הרבי הריי”צ דווקא בסוף השיירה. ניתן לומר כי זהו שיקול של “אחרון אחרון חביב”, המשתקף גם בסדרן של שאר הקבוצות, ואולי בחר לעצמו הרבי את תפקיד ה”מאסף לכל המחנות” שידועה מעלתו בחסידות. הקשר ליסוד מהווה גם הוא הסבר אפשרי למיקומו של אדמו”ר הריי”צ בסוף התור: בכלי צר, כזה אליו נמשל היסוד, הנכנס ראשון יוצא אחרון (ראה רש”י לפרשת תולדות, “יעקב נוצר מטיפה ראשונה, ועשיו מן השנייה. צא ולמד משפופרת שפיה קצרה…”). הרבי, שהוא החשוב מכולם ו”נכנס ראשון” ברוחניות, יוצא אחרון אחרי מיטתה של סבתו.