סיפורי צדיקים

רבי משה חיים לוצאטו נולד בפדובה שבאיטליה בשנת תס"ז, לאביו רבי יעקב ואמו דיאמנטה. נודע כעילוי מגיל צעיר, וכבר בגיל 14 כבר ידע בעל פה את הש"ס וכתבי האר"י. בגיל 20 זכה להתגלות מ"מגיד" שמימי שהכתיב לו סודות עליונים, אירוע שהצית פולמוס חריף בעולם היהודי. רבנים רבים האשימוהו בשבתאות והוא נאלץ להישבע שלא יעסוק בקבלה מעשית. בשנת תצ"א נישא לצפורה פינצי והתיישב בפדובה. לאחר מכן עבר לאמסטרדם, שם חיבר את ספריו המפורסמים "מסילת ישרים" ו"דרך ה'". בשנת תק"ג עלה לארץ ישראל והתיישב בעכו, שם כתב ספר תורה והתכונן להמשך מסעו אל תוך הארץ. נסתלק במגפת דבר בגיל 40 בכ"ו באייר, יסוד שביסוד, תק"ו, ונטמן בטבריה (ויש גורסים – בכפר יסיף).

בהיותו כבן עשרים, לאחר שכבר למד רבות בנגלה ובנסתר ואפילו חיבר ספר כעין ספר התהילים, זכה הרמח"ל לגילוי מופלא משמים: 'מגיד' שהיה מגלה לו נסתרות בלשון ספר הזוהר. בתחילה שמר על כך בסוד, אך לאחר שהתגלה הדבר והחלו וויכוחים אודות מקור הגילויים הללו, החל הרמח"ל עצמו לספר על כך מכלי ראשון.

במכתב לרבי בנימין הכהן, תיאר הרמח"ל: "ביום ראש חודש סיון התפ"ז, בהיותי מיחד יחוד אחד, נרדמתי. ובהקיצי שמעתי קול אומר, "לגלאה נחיתנא, רזין טמירין דמלכא קדישא". ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא – השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד, גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי ייחודים פרטים לכוון בכל יום – ואז יבא. ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי. ואחר כך נתן לי רשות לשאול גם כן.

ואחר כך כמשלש חדשים, נתן לי תיקונים פרטים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו ז"ל. ואז צוה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד. ואחר כך בא אליהו, ואמר סודות מה שאמר. והוא אמר שעתה יבוא מטט' שרא רבא. ובבואו ידעתי שהוא – הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי, ומאז והלאה הכרתים, כל אחד בפני עצמו.

גם יש נשמות מתגלות, שאיני יודע שמם… וכל הדברים האלה בנפלי על פני אני עושה. ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם".

 רבי רפאל ישראל קמחי כותב: "בעיני ראיתי היחודים שעשה בנפילתו על פניו, סמוך על ידיו על השלחן כמו חצי שעה. ואחר כך עמד, והקולמוס בידו מהיר כותב בזמן מועט – פחות מחצי שעה פולייו או פולייו וחצי מסודות התורה, דברים עליונים בתכלית, והכל בלשון זוהר, מה שאין כח בשכל ולא ביד וקולמוס אנושי. וכן עשה כמה פעמים, וזה אפשר ואפשר, כי הקב"ה השפיע עליו שפע ממרומים. והוא הצניע בהצנע – מה שלבו חפץ, ה' בידו יצלח…".

אך הגילויים הללו, זמן מועט כל כך מהשבר שגרם שבתאי צבי, גרמו לפחד מפני משיח שקר נוסף – פחד שהתעצם בעקבות ריבוי העיסוק של הרמח"ל במשיח ובעניינו. רבו של הרמח"ל, מהר"י באסאן, המליץ לו לחדול מעיסוק בכך כדי להימנע מלהצית את המחלוקת עוד יותר.

בסופו של דבר, תיבת כתביו נשלחה מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של כמחצית מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד להדפסתם שנים רבות לאחר מכן – לאחר שוך המחלוקת והתקבלותו בכל ישראל.

על פי הרמח"ל, מנהיג הבורא את עולמו בשתי הנהגות: הנהגת היחוד, שכולה אך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה, והנהגת המשפט – תוכחת מגולה מאהבה מסותרת.

אך הנהגת המשפט נוהגת רק בזמן הזה, כאשר יש מציאות של רע בעולם. לעתיד לבוא, עם ביאת משיח, תתבטל הנהגת המשפט לגמרי ותישאר הנהגת היחוד לבדה (והוא סוד "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה": שגם האשה, סוד שם ב"ן שהוא הנהגת המשפט, תחזור להיות איש, שם מ"ה, הנהגת היחוד שכולו חסד ואהבה גלויה. והרמז: הנהגת היחוד הנהגת המשפט = "ודבק באשתו והיו לבשר אחד").

ברמח"ל, שחתר כל חייו להבאת האיחוד השלם, אכן היה ניצוץ משיח. לא לשווא נתקבלו כתביו כמעט על כל ישראל– כאשר בעלי המוסר דבקים במסילת ישרים, מקובלי הליטאים מעריצים את ספרי הקבלה שכתב ואף בכתבי החסידות מביאים דברים משמו.

אך במספר מקומות נראה, כי יחס גדולי החסידות אליו מורכב: הצמח צדק מחד, ביקר את הנהגתו להיות ללא זקן כל עוד היה בחו"ל, כשיטת מקובלי איטליה מהם למד, אך מאידך מובא שהיה בקי בספרו 'מסילת ישרים' בעל פה; הבעל שם טוב אמר עליו כי הוא ניצוץ משיח, אלא שהוא 'משיח תהו'; ועל המגיד ממעזריטש מסופר כי היה קורא שורה מ'קל"ח פתחי חכמה' בטרם אמר תורה – ואחר כך אומר: "ראו יתרון האור מן החושך…"

אך פירוש הדברים כפשוטם מעלה תהיות: הלא המגיד ממעזריטש עצמו הגדיר את ספרו של הרמח"ל, בהזדמנות אחרת, כ"בהיר וטהור". נוסף על כך, בהקדמת הספר "קל"ח פתחי חכמה" נדפסה הסכמתו הנלהבת של ר' ייב"י מתלמידי המגיד, והמדפיס הוסיף כי רבי ייב"י אמר לו בשם רבו "שאין דורו [של הרמח"ל] היו כדאים להבין צדקתו ופרישותו".

על כן, את דברי המגיד על "יתרון האור מן החשך", יש להבין כמתייחסים לחשך העליון: ישנה מדרגה אלוקית שאיננה מושגת ואיננה מתגלה, הקודמת בזמן ובמעלה לאור המתגלה מתוכו דווקא. רק על רקע החושך העליון מבהיקה כראוי מעלת האור ועניינו, וגם תורת החסידות באה על רקע תורתו של הרמח"ל.

אם נסכם את יחסם של צדיקים אלו לרמח"ל, ניתן לראות בהם סדר של בריאה-יצירה-עשיה, שלושת העולמות התחתונים בהם שייכים ניגוד ומחלוקת בין הדעות:

הערכת הבעל שם טוב לרמח"ל כניצוץ של משיח, שייכת לעולם הבריאה. עולם הבריאה קשור בחושך העליון, מפני שהוא עולם של אפשרויות היוליות, לא ממומשות. דווקא שם נמצא שורשו של מלך המשיח, שהוא מציאות אוורירית המוכנה להתממש בכל רגע.

התייחסות המגיד אליו כ"חושך" ומאידך כ"בהיר וטהור", שייכת לעולם היצירה. כאן שוב בולטת שייכות הרמח"ל לעולם הבריאה דווקא, כלשון הפסוק "יוצר אור ובורא חושך" – האור שייך לעולם היצירה ואילו החושך לעולם הבריאה.

ביקורת הצמח צדק, שגידול הזקן היה עיקרי מאוד בתורתו [בנגלה ובנסתר], שייכת לעולם העשיה. כמסופר על הצמח צדק, שתבע מתלמידו כי "מאך דא [עשה כאן] ארץ ישראל!", סובר הצמח צדק כי גם בחו"ל יכולים להאיר כל י"ג תקוני דיקנא. ואם גם בחו"ל, בגלות, יכולים לחוש את י"ג מדות הרחמים, ממילא מצוה להדמות אליו יתברך: "מה הוא רחום – בגילוי ממש אפילו בגלות – אף אתה היה רחום", כשתגדל את הדיקנא קדישא וד"ל).

חידוש הצמח צדק הוא, שגם ב'אף עשיתיו' של עולם העשיה יש גילוי אלקות שמקורו מעל לבריאה ויצירה, בעולם האצילות. דווקא המילה "אף" הנדרשת גם ככעס, באה לרבות את האצילות במקום העשיה דוקא – ולגלות את היחוד העליון במקומם של הנפרדות והדין.

(מרשימת הרב)