סיפורי צדיקים

רבי אלימלך מליז'נסק, בעל 'נועם אלימלך' ואחי רבי זושא מאניפולי, נולד בשנת תע"ז לערך לאביו אליעזר ליפא ואימו מירל. היה מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, אליו התקרב בעקבות אחיו. ספרו כונה "ספרן של צדיקים" והוא עצמו כונה "בעש"ט קטן". במובנים רבים עיצב את דרך החסידות בפולין כולה, בהתוותו את דמות הצדיק ואת אופן ההתקשרות אליו. תלמידיו היו לגדולי החסידות בפולין וגליציה בדור שאחריו. נפטר בכ"א אדר תקמ"ז בעירו ליז'נסק ואחריו שימש ברבנות (אם כי לא כרבי) בנו רבי אלעזר.

 רבי יעקב יצחק, החוזה מלובלין, היה נוסע להרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק. פעם, בנסעו דרך איזה עיר, שמע שהרב דשם הוא צדיק גדול, וילך לקבל פניו. וירא כי הוא אדם גדול ובוער כאש, ועסקן בהתפעלות עד אין לשער, ויישאר אצלו עד עבור השבת לחקור דרכיו ותהלוכותיו. וראה החוזה, כי הוא אדם גדול בתורה ובתפלה. רק כאשר שאלו אם שימש איזה מצדיקי הדור, השיבו: לא! וזה היה קשה בעיניו, ביודעו כי דרך החסידות אי אפשר לכוון מעצמו, וצריכים לקבל דייקא פה אל פה מצדיקי הדור, ככל החסידים הגדולים. אמר אליו החוזה: סע נא עמי להרה"ק רבי אלימלך, ושמה תטעם החסידות האמיתית, בתורה ומצות ויראת שמים.

ויען האיש: הנני לעשות כדבריך! אכן, מרוב העבודה העמוסה עלי, לא אוכל עכשיו לזוז מביתי. אם תאבה לשבת עמדי עוד שבוע, אתפנה מטרדותי ואסע עמך יחד לרבך. ויואל החוזה לשבות שם, וכל הימים התבונן היטב בדרכיו והנהגותיו של הרב ההוא, והוטב מאוד בעיניו. והיה לו תענוג גדול מזה, שעל ידו יתקרב אדם כזה לרבו הקדוש.  אחר השבת נסעו שניהם לליז'נסק, ובנסעם ביקש האיש מהחוזה, שיציגהו לפני הרב כאדם המעלה, לקרבו כראוי לו. ויאות לכך, בחשבו כי בטח ישמח עליו גם רבו הקדוש.

והנה, בבא החוזה לרבו, היה דרכו של רבי אלימלך שתיכף בשמעו צעדי תלמידו על מפתן הבית, רץ כנגדו אל הפתח ושאל בשלומו באהבה. ומה נבהל נשתומם עכשיו החוזה, בראותו כי כאשר נכנס עם האיש אל בית רבי אלימלך, הסב את פניו אל הכותל, לא נתן להם שלום, ולא הסתכל בהם כלל. ויחרד מאוד, ויאמר בלבו: אנסה לבא לבדי לבית הרב, ואראה מה יעשה עמדי. הניח האורח אל האכסניא, מיהר לחזור אל רבו, וכאשר דרכה כף רגלו על מפתן הבית, הלך הרב תיכף לקראתו כדרכו ויתן לו שלומו. ויאמר לו: מה זאת הבאת אלי איש, אשר לא יכולתי להביט בפניו המזוהם והנמאס?

והחוזה נבהל, בחשבו: הלא ראיתי אצלו אך טוב וחסד, תורה ותפלה, ואיך אפשר לומר על איש כזה שהוא מזוהם?! אך התיירא לדבר בפני רבו, ולכן עמד משתומם. הרגיש רבי אלימלך מחשבותיו, ויאמר לו: דע, כי יש בטומאה קליפת נגה, ושם עירוב הטוב ברע. ולפעמים, בהתחיל האדם לעבוד ה',  ומתערבת בדעתו איזה פנייה וגדלות וכדומה, אזי כאשר לא ישים על לבו היטב לשרש את הרע ולהפוך לטוב, נעשה עבודתו מעורב מטוב ורע. והוא הולך חשכים, ולא ירגיש כלל שיש פגם גדול בעבודתו. ויכול להיות עבודתו בהתלהבות גדול, כי קרובה  לשם הקליפה הנקראת אש מתלקחת ר"ל. והאיש שבאת עמו, כל עבודתו הוא משורש הטמא הזה, והכל מעורב ברע. אין בעבודתו יראת שמים כלל, רק אש זרה ר"ל. לכן לא יכולתי להביט בפניו ובכלל שיעמוד בביתי, והוכרחתי להסב פני מכם כי אין לי עצה עבורו לתקנו.

כשמוע החוזה את הדברים התעצב מאוד על האיש ההוא, העוסק בתורה ועבודה תמיד ואינו יודע כלל שבזה נכנס לתוך הקליפות. וילך להאיש, ויספר לו כל דברי רבו ולא כיחד ממנו. והאיש בכה במר נפשו, ויבקש מאת החוזה, שילך לרבו לבקש מלפניו על נפשו, שירחם עליו לחלצו ממיצר. כי באמת חפץ בעבודת ה' ותורתו, רק שלא ידע הדרך הנכון. אכן, רבי אלימלך אמר שנית כי אין לו עצה עבורו. אך אם רוצה הוא לשוב באמת, ימתין כאן שיבא אחיו הקדוש, הרב רבי זושא. בעת שנהיה יחד, אולי נוכל להושיעו. וישב האיש בעיר זמן רב עד שבא רבי זושא, והוא נתן תיקון לנפשו ונעשה בעל תשובה גמור במדרגות גדולות.

הסיפור החריף הזה, מספק לנו הצצה לשיעור ב"בית הספר לצדיקים" של רבי אלימלך: החוזה מלובלין, שהיה לאחר מכן רבי בעצמו ונודע בראייתו החודרת, לומד כאן התבוננות במתקרבים. אנחנו, היהודים הפשוטים, נעמיק בביטול שדורש רבי אלימלך מחסידיו, ובדרך בה הוא מחדיר בהם אותו.

אמנם, רבי אלימלך חוזר ואומר כי "אין לי עצה" לתקן את האיש, אך קל להבחין בכך שהתיקון מתחיל ברגע כניסתו לבית רבי אלימלך. נשב לרגע באכסנייה, יחד עם הרב, וננסה להתבונן בשהות הקצרה שלו בחדר הצדיק: מה מלמדת אותנו הנהגתו של רבי אלימלך על עבודת ה' הרצויה?

רבי אלימלך פועל כאן בדומה לאבא חלקיה, נכד חוני המעגל. מסופר בגמרא, כי כאשר באו חכמים לבקש ממנו שיתפלל על הגשם, מצאו אותו עובד בשדה ופנו אליו בברכה. להפתעתם, אבא חלקיה התעלם מהם לחלוטין והמשיך בעבודתו… לאחר מכן הסביר כי בהיותו שכיר יום, לא רצה להפסיק בעבודתו על חשבון זמנו של בעל השדה, אפילו לזמן מועט. הסברו מזכיר את הביטוי "אנן פעלי דיממא אנן [אנו פועלי יום אנו]". בפשוטו הוא מתייחס לזמן פעילותם של תלמידי חכמים, אולם החסידות דורשת אותו כמבטא את מהותם – עליהם לפעול וליצור את היום, להאיר את העולם באור התורה. עבודת ה' היא כעבודת שכיר יום, שלא יכול להרשות לעצמו התייחסות למה שאיננו מלאכתו (כפניות וגדלות למשל…).

התמסרות מלאה לעיסוק הנוכחי והתעלמות מכל השאר, חשוב ככל שיהיה (כפי שבהלכה "העוסק במצוה פטור מן המצוה"), נובעת מביטול. בחכמה, שפנימיותה בטול, שורה "אחד האמת" – לשם שייכת התודעה של עיסוק בדבר אחד בלבד, כשכל הדברים האחרים נכללים בו ונעשים מיותרים. בנאמנות המוחלטת הזו לעבודה, קיים ממד של דין, חומרה הלכתית. אכן, ביארו המקובלים כי מקור החכמה בגבורה דעתיק, ולענייננו מתבטא הדבר בהתעלמות רבי אלימלך מאורחו. בחכמה קיים הכח להכניע את ישות הזולת, ובפרט תלמיד חכם, באופן מתוקן (בסוד "כֻלם בחכמה עשית" לשון תיקון, שהוא ביטול הקליפה). לאחר ההכנעה, יכול הרב להיעשות לפו