סיפורי צדיקים

רבי דוד צבי שלמה בידרמן מלעלוב נולד בשנת תר"ד לאביו הרה"ק רבי אלעזר מנדל מלעלוב זי"ע, בילדותו בשנת תרי"א עלה לארה"ק עם אביו וזקנו הרה"ק רבי משה מלעלוב זי"ע, מתוך שאיפתו להתעלות בעבודת השי"ת וחסידות יצא לנדוד בארצות אירופה בין חצרות האדמו"רים. כשהגיע לקרלין נתקרב להרה"ק ה"בית אהרן" זי"ע והיה לרבו המובהק, כשחזר לירושלים קבע מקום תפילתו בבית המדרש של חסידי קרלין, עבד את השי"ת בדביקות ותפילתו נאמרה בכוחות עצומים ובמסירות נפש. עסק בפעילות ציבורית וגייס סכומי עתק, שבהם הקים את שכונת "בתי ווארשא" בירושלים – הוא עצמו סירב ליהנות מכספים אלו ונמנע מלגור בשכונה ואף אסר על בניו להתגורר בה. נסתלק ה' אלול תרע"ח ונקבר בהר הזיתים, על מצבתו חקוקים שמו ותאריך פטירתו בלבד, לפי צוואתו המפורשת.

סיפר אחד מחסידיו: הישיש רבי יהודא לייב דייטש ז"ל מסטרופקוב שעוד נסע להגה"ק בעל דברי חיים מצאנז, דבק מאז בואו לירושלים ברבינו מרן הרה"ק הרדצ"ש זצוק"ל והתקשר אליו בכל נפשו. במוצאי שבת לאחר פטירתו ישבנו בסעודת מלווה מלכה לפני רבינו, והנה באמצע הדברים פתח הוא ז"ל ואמר:

שניים מחסידי לובלין יצאו לדרכם לבוא אל הרבי מלובלין ז"ל לימים הנוראים, בהיותם בדרך ולא היתה להם כבר אפילו פרוטה לפורטה. נדברו ביניהם שהאחד יצטייר כאדמו"ר והשני כמשמשו, ואופן זה ישיגו להם איזה כספים להחיות את נפשם ולהמשיך את דרכם.

שמעו שבאותו מקום נמצא נגיד אחד חשוך בנים שכבר סבב על פתחי הצדיקים להפקד בזש"ק, ויכנס אליו זה שיצטייר כמשמש לאמר לו כי הגיע הנה אדמו"ר גדול וחפץ להתאכסן אצלו. התרגז הנגיד ויאמר: כבר הכרתי לדעת את כל הרביים הללו שרק מוצצים כספים ואינם פועלים כלום, ואינני רוצה לדעת עוד לא מהם ולא מהמונם! אבל, השיבו המשמש, אדמו"ר כזה לא הכרת לדעת. הוא כותב קמיעות, והקמיעות פועלות לבטח!

הואיל ודבר זה היה באמת חדש לו, פעלו עליו דברי המשמש, ויכניס את האורחים לביתו והאכילם והשקם ונתן להם צידה לדרך וגם איזה מטבעות בכיסם. 'האדמו"ר' ישב וכתב קמיע ונתנה להנגיד צרורה וחתומה ויסעו להם לובלינה. אך בשנה הבאה כשהלכו שוב להרבי מלובלין ז"ל לימים הנוראים, כבר שכלו את דרכם שלא לעבור דרך אותו הישוב פן יכירם אותו הנגיד ויכלה בהם חמתו…

והנה בהכנסם אל הרבי מלובלין ז"ל ראו את אותו הנגיד בבית הרבי ז"ל, ויבהלו מאד ויסתירו את פניהם, אבל עד מהרה נפתעו לראותו נגש אל הרבי לכבדו בסנדקאות לבן אשר נולד לו. אז נתחזק רוחם ויגשו גם הם כמחותנים בשמחה זו…

פתח רבינו הקדוש מלובלין ז"ל ויאמר: הידעתם מה היה לאיש הזה? מחיצה של ברזל היתה חוצצת בעדו וכל התפילות שהיו הצדיקים מתפללים בעדו להפקד בזש"ק נפגשו במחיצה זו ולא יכלו לעבור בה. הייתם אתם אצלו, ומבלי דעת מה לעשות כתבתם לו קמיע שהכילה ארבע אותיות: מ.ק.מ.ד. (מטרה קוראווה מילקא דייא, בלע"ז כלומר, גם פרה זקנה נותנת חלב). זה עורר צחוק גדול בשמים עד שנראה נקע וסדק באותה המחיצה וכך יכלו לעבור התפילות של הצדיקים שהיו צבורות מכל השנים ועד מהרה נושע ונפקד לטובה.

והנה, המשיך הצדיק, ר' יהודא לייב כשעלה למעלה שאלוהו שם, חסידו של מי הוא, וישיב כי הוא חסיד שלי, ויהי שם צחוק גדול, דוד גם הוא רבי?! וכך התחמק ונכנס בינתים… בגמרו את דבריו ובראותו את רושם הדברים שעשה עלינו, אמר להביא מים אחרונים ולברך. ויהי לפלא כי לאח"כ נודע שרגעים אחדים לפני פטירתו ביקש רבי יהודא לייב ז"ל מבניו להזכירהו אחר כך לפני הרבי זצ"ל.
[זכרונם לברכה]

ווארט מפורסם של הבעל שם טוב שואל, מדוע 'מנהג העולם' שכאשר מישהו מועד ונופל צוחקים הסובבים?

לכאורה, זה פשוט אינסטינקט – ולא יפה במיוחד. למה לצחוק על יהודי מסכן שנפל? אך הבעל שם טוב אומר אחרת: הצחוק הספונטני נובע מכך שעל האדם הנופל מתוחים דינים – ודווקא הצחוק והשמחה ממתיקים אותם. יתכן שזה שצוחק לא יודע מכך, ושואל את עצמו "למה צחקתי?" – אבל כך מושרש בטבע, ודווקא כדי שהנופל יוכל לקום: "שבע יפול צדיק וקם".

לכן דווקא יצחק שייך למדת הגבורה. כח הצחוק להמתיק את הדין נוגע דווקא בשרש הדין – ובשרש הכל טוב, והפער בין הטוב האמיתי לנפילה המדומה מעורר רק צחוק ושמחה. כאשר יצחק אבינו נולד אמרה שרה אמנו "צחוק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". לפי דברי הבעל שם טוב, אפשר לפרש כי זה שצוחקים לי – איתי, או אפילו עלי – ממתיק את הדין עוד יותר. כל הדינים שהיו בכל חייה של שרה אמנו: העקרות, הקושי והנדודים, נמתקו בלידת יצחק ובצחוק שבעקבותיו.

יפול צדיק

והנה, פרט מיוחד ישנו דווקא בסיפור הזה. אם בדרך כלל צוחקים הסובבים על הנופל, ובכך ממתיקים מעליו את הדין, הרי שכאן צוחק הצדיק על עצמו: הוא משווה את עצמו בדרך משעשעת לצמד חסידים אבוד, ומצהיר כי הוא בעצם "צדיק מתחזה" שכל הטוב שהוא פועל נובע מכך שהיומרות שלו להיות רבי ומנהיג מגוחכות לחלוטין.

כיאה לצדיק אמיתי, הרבי מלעלוב מרגיש תמיד שהוא "בר נפלא" כדוד שעל שמו נקרא. הוא חש כי הוא בפני עצמו אינו כלום, וכל מה שיש בו הוא מה' יתברך ומאבותיו הקדושים – כשם שהחסידים בסיפור רק פתחו את הפתח עבור תפילות כל הצדיקים. כך הצדיק "מפיל את עצמו" ומשתעשע בצחוק אודות עצמו, ובאמצעות הצחוק מסייע לחסיד שנפטר.

(על פי שיעור מוצאי ב׳ אדר א׳ ע"ד)