האדם עץ השדה

ט”ו בשבט מגיע, ראש השנה לאילנות. מהו באמת “ראש השנה” הזה? הרי העצים לא תוקעים בשופר ואפילו עץ התפוח לא טובל בדבש…

ובכן, לפי ההלכה יש משמעות רבה לגיל העץ. למשל, בשלש השנים הראשונות פירות העץ הם ‘ערלה’ ואסורים באכילה. ט”ו בשבט הוא ‘יום ההולדת’ של העץ, ובו נקבע המעבר משנה לשנה.

ולמה דווקא ט”ו בשבט? הקור החורפי עוד בעיצומו, וברוב העצים הפריחה לא החלה! נכון, אבל עמוק בפנים משהו מתרחש. “השָֹרָף עולה באילנות”[א] – בתוך השורשים, הגזע והענפים, מתחילה הצמיחה החדשה של השנה הזו. עד עכשיו העץ חי ‘על חשבון’ השנה שעברה, ועכשיו הוא צומח מגשמי השנה הנוכחית (והרבה גשם, ברוך ה’).

עץ האדם והתורה

ההלכה מוליכה לרבדים נוספים, והעצים מלמדים אותנו על עצמנו, “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה”[ב]. הקשר בין האדם והעץ מתחיל כבר בגן עדן. הגן היה נטוע עצים, ואדם וחוה אכלו רק פירות – ממש מזכיר את ט”ו בשבט. בנוסף, בימי בראשית יש הקבלה ברורה בין שלשת הימים הראשונים לשלשת האחרונים (למשל, ביום הראשון נברא האור וביום הרביעי המאורות) וכך בריאת האדם מקבילה לבריאת העצים[ג]. גם במבט הפנימי: שבעת ימי בראשית מקבילים באופן מובהק לשבע הספירות מחסד עד מלכות. לפי זה, העצים ביום השלישי מבטאים את ספירת התפארת (עץ מפואר עם פארות-ענפים ועליהם צומחים פֵּרות), והאדם ביום השישי את ספירת היסוד, כאשר התפארת והיסוד הם זוג ההולך יחד (בגוף האדם, התפארת היא מרכז הגוף והיסוד הוא אבר הברית והפריון, ועל כך נאמר “הגוף והברית נחשבים כאחד”[ד]).

למעשה, העצים בגן עדן הם כמו מראָה המשקפת את דמות האדם! הדמיון מתחיל בגוף האדם הזקוף כמו עץ, וממשיך במבנה האישיות-הנשמה. והנה רמז: האדם נברא “בצלם אלקים”, צלם בגימטריא עץ.

גם התורה היא עץ, “עץ חיים היא למחזיקים בה”[ה] (עץ החיים בגן עדן). באמת, תמונת העץ של האדם נשלמת רק כשהוא מחובר לתורה, עוסק בתורה ומקיים מצוות.

שורש מאמין

חלקי העץ הם שורשים, גזע, ענפים, פירות ועלים – ואותם נמצא גם באדם הקשור לתורה.

נתחיל מלמטה. השורשים שלנו הם כמובן הדורות הקודמים, כמו שמציירים באילן-משפחה, עד לאבות והאמהות של העם היהודי. מי שמרגיש חלק מהעם הנפלא הזה הוא ‘יהודי שורשי’ שלעולם לא יהיה תלוש. ויותר ממוקד בקשר לתורה: השורשים של כל אחד ואחת מאתנו הם הצדיקים שדרכם עוברת התורה מדור לדור (כאשר הצדיק המלא אהבת ישראל ממחיש ש”ועמך כלם צדיקים”[ו]).

בכוחות הנפש, השורש העמוק ביותר הוא האמונה. עוד לפני ההבנה השכלית, אנחנו מאמינים בעומק הנשמה, מאמינים בה’ ובתורה ומאמינים בצדיקים. כך קוראים בתורה בחודש שבט “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” (ובגימטריא ויאמינו בהוי’ ובמשה עבדו = שופר, זהו השופר של ראש השנה לאילנות), כאשר משה רבינו ממשיך להופיע בצדיקים שבכל דור. 

הגזע והענפים

מהשרשים צומח הגזע, עיקר העץ הגלוי. בכוחות הנפש: לאחר האמונה בשורש, מגיעה הדעת (= עץ השדה). איך מתקשרים לשורשים הנסתרים, לצדיקים ולכוח האמונה? על ידי לימוד תורה בכוחות השכל שבנו. ‘יהודי גזעי’ קובע עתים לתורה, וכל המרבה הרי זה משובח, “כי הם חיינו ואורך ימינו”. ובמיוחד, ההתקשרות לצדיקים היא בעיקר על ידי לימוד התורה שלהם, בשיעורים ובספרים.

הגזע הוא אחד, לכל אחד ‘הצדיק שלו’ אליו הוא קשור במיוחד. אבל הענפים הם רבים, כמו שנים-עשר השבטים (שבט פירושו ענף). אם כך, כל אחד ואחת מאתנו הוא ענף, עם תכונות מיוחדות ושליחות מיוחדת. מתוך הגזע היונק מהשורשים, יוצא הענף לפעילות טובה וענפה במקומו, להאיר את סביבתו באור התורה.

שימו לב: העץ חי. האמונה, התורה, ההתקשרות לצדיקים והשליחות – צריכים להיות מתוך חיוּת. דבר חי צריך להתחדש, וזה מתחיל עכשיו, בחודש שבט, כאשר בתוך הגזע עולה השרף של השנה הנוכחית. במהלך חודש שבט אמר משה רבינו לבני ישראל את ספר דברים לפני מותו, פרק חדש בלימוד התורה ובהתקשרות לצדיק, וכך בכל שנה בראש השנה לאילנות מתחדש גם עץ החיים של התורה ואנו טועמים מפירותיו המתוקים ומתקשרים מחדש לצדיקים.

פירות ועלים

לאחר שיצאנו לשליחות, עלינו לעשות פירות – אלו הם מצוות ומעשים טובים. לא להיות עץ סרק שרק עושה רעש[ז], אלא עץ פרי המוציא פירות טובים למאכל. הענפים עושים מאמץ והשתדלות, והפירות הם כבר ההצלחה. המצוה הראשונה היא כמובן “פרו ורבו”[ח], ילדים הם הפירות המתוקים ביותר. ובהקשר של התורה: כל מי שאנו פוגשים ומקרבים אותו לתורה הוא פרי שלנו. בכל פרי טמון זרע ממנו יצמח עץ חדש – ההצלחה שלנו היא ‘להדביק’ עוד יהודי ולהפוך אותו להיות שליח בעצמו.

נסיים בעלים הירוקים שיש להם תפקיד חשוב הן בתהליך הצמיחה (הטמעת האור, פוטוסינתזה) והן בהגנה על הפירות. על הצדיק נאמר “אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל”[ט], ופירשו חז”ל שהעלים הם “שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד”[י]. האתגר הוא שגם חיי החולין שלנו לא יהיו סתמיים אלא בעלי משמעות, כמו למשל שיחת נפש בין חברים, שיחים משוחחים שאפשר לשבת בצילם. אם הפירות הם המעשים המוצלחים, העלים יכולים להיות הנסיונות שלא כל כך הצליחו, אבל למדו אותנו הרבה מאד והעצימו את האמונה השורשית.

זהו ‘האדם הצומח’, מראשון השורשים עד אחרון העלים. גם המשיח שאנו מצפים לבואו דומה לצמח, כמו בפסוקים הבאים: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ”[יא], “וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה”[יב] (כאשר בפסוק מוזכרים בפירוש הגזע והשורשים, החוטר היוצא מהגזע הוא סוג של ענף, ו”יפרה” קשור לפרי). למעשה, המשיח הוא ‘גנן’ היודע לטפח את העצים הרבים בגן העדן של עם ישראל, ולהפוך את העולם כולו לגן עדן עלי אדמות. שבָט שמח וצומח!

נסכם בטבלה הממחישה את הממדים השונים: