השלום השלם

פרשת בחוקותי פותחת בסדרה של ברכות מופלאות, שאחת מהפסגות שלהן היא ברכת השלום: “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם… וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ“.

למעשה, ברכות אלו ממשיכות את הפרשה הקודמת, פרשת בהר סיני (שפעמים רבות מחוברת לפרשת בחוקותי), שבה קראנו על ההבטחה הטובה בעקבות שמירת השמיטה והיובל, “וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח… וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ”. הבטחה כפולה זו נאמרת אצלנו פעם שלישית, “וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם”, ומיד היא מתחברת לברכת השלום “וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ”.

רש”י מדגיש עד כמה חשובה ברכת השלום: “שמא תאמרו, הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת ‘ונתתי שלום בארץ’ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל” (רש”י). גם ברכת-כהנים חותמת ב”שלום”, וגם תפילת שמונה-עשרה מסתיימת בברכת השלום. השלום חורז את חזון הגאולה של נביאי-ישראל, והיום הוא כבר מדובר בפי כל העמים, כולם רוצים שלום…

שלום שלם ללא אשליות

נתבונן במושג השלום כפי שהוא במקורות הקודש. ראשית, ידוע הקשר בין שלום לשלמות, שני עניינים שלשניהם שרש משותף בלשון הקודש (ש.ל.מ.) – שלום אמיתי תלוי בשלמות ומבטא אותה.

נוסיף לכך את הקשר בין המלים שלום ושלוה (שלשתיהן משותפות האותיות העיקריות של, המהוות את ה’שער’ היסודי של המלה), “מנוחת שלום ושלוה”. שלוה באה מהשרש שלה, אך לאותו שרש יש גם משמעות נוספת, אשליה (כמו בפסוק “לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי”). יש שלום ושלוה אמיתיים, ויש שלוה שאינה אלא אשליה – אולי אשליה מתוקה אבל מסוכנת מאד. “הסכמי-השלום” מהסוג שאנו מכירים בדור שלנו לא רק שהם רחוקים מאד משלמות (ומשום-מה הם תמיד באים על חשבוננו), אלא גם אינם מביאים שלוה ורק מפזרים אשליות שבסופו-של-דבר מתפוצצות לנו בפנים, כמאמר הנביא “וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם”.

שלום באדם ושלום-בית

אבל יש בשלום משהו נוסף שצריך לשים-לב אליו: השלום קשור לעֹנג, תחושה מושלמת של “חיים טובים” (‘כיף-חיים’). כדי להמחיש זאת, נתחיל בשלום הפרטי של האדם, בתוך עצמו ועם עצמו. דוד המלך אומר “אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי” – לפי הפשט, השלום כאן הוא שלמות הגוף, הבריאות הפיזית, אך בנוסף לזה מבואר שעצם מציאות החטא היא היפך השלום. צריך להיות שלום בין הנשמה ובין הגוף, והחטא מפר את החיבור הזה. לעומת זאת, חיבור נכון בין הנשמה והגוף הוא “שלום בעצָמַי” (ובעצְמִי) – ושלום כזה אינו רק “הפסקת אש” אלא תחושה של ענג, כאשר זוכים לקיום הרמוני ותואם.

מהשלום שבין הנשמה והגוף נמשיך לשלום-בית: שלום-בית אמיתי אינו מתבטא רק בכך שלא צועקים זה על זה, יודעים להסתדר ואפילו לכבד, אלא גם בתחושה נעימה שפשוט טוב לנו לחיות ביחד. הדבר ניכר במצות הדלקת נרות-שבת, שנועדה להשרות שלום-בית: האור מבטא את היופי והשמחה שיש בשלום-בית, כשבני הבית מסתכלים זה בזה בפנים מאירות, וחופה של אור חופפת עליהם.

שלום בישראל ושלום בעולם

שלום-בית אינו מסתיים במשפחה הגרעינית המצומצמת. כל עם ישראל הוא משפחה אחת גדולה, “בית ישראל“, ואנו מצפים שישרור השלום בינינו, בין כל היהודים בכל מקום שהם. שלום כזה הוא באמת יעוד משיחי (שהרי כולנו יודעים עד כמה אנו רחוקים ממנו, לצערנו), אך אם נתאר לעצמנו מעט את השלום והאחדות של “רבבות עמך בית ישראל”, עוד ועוד יהודים, מכל השבטים העדות והדעות, מכל הסגנונות והתכונות, “כולנו כאחד באור פניך” – ודאי שהתקשרות הנשמות בין כולם רוויה תענוג נפלא.

כמובן, היעוד המשיחי אינו נעצר בשלום בין היהודים אלא מדבר על שלום עולמי, אוניברסלי. מלך המשיח מלמד את העולם כולו איך לעשות שלום אמיתי – שלום בין הנשמה והגוף, שלום-בית בין איש ואשתו, שלום בין איש לאחיו, שלום בין ישראל לעמים ובאנושות כולה – כפי שנאמר בנבואת זכריה על המשיח “וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ” (כאשר מלבד השלום המפורש בפסוק זה, הוא מופיע גם בראשי התבות המתחילות במלה שלום: “ שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם”!). אמנם השלום העולמי אינו מטשטש את היחוד של עם ישראל, אדרבה: השלום שמתפשט כה רחוק, “עד אפסי ארץ”, מהווה מצע מתאים להתגלות מעלת ישראל ביתר שאת, והשלום בין נשמות ישראל הוא במדרגה גבוהה יותר מהשלום בין העמים כולם.

שלום בארץ

השלום בין נשמות היהודים אינו תלוי במקום מסוים, אבל התורה מדגישה “וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ” – שלום בארץ-ישראל, כמובן כאשר הארץ שלמה ולאחר שביססנו את שלטוננו, כמפורש בהמשך הפסוקים “וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב”. השלום בארץ-ישראל-השלמה הוא מדרגה נוספת של אור ותענוג – כיון שבארץ-ישראל הקב”ה משרה עלינו את שכינתו (וארץ ישראל עצמה משקפת את השכינה הקדושה), כמו שיא הברכה בפרשת בחוקותי “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם”. לאחר ששורה עלינו השכינה בארצנו, היא יכולה להתפשט ולשרות על העולם כולו.

כל המהלך הזה יכול לבאר את דברי רבי שמעון בר יוחאי בזהר הקדוש, ביחס למשיח הנקרא גם “שַׂר שָׁלוֹם” – “שר שלום דא צדיק, דאיהו שלמא דעלמא, שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא“. אלו שלש המדרגות של השלום, זו למעלה מזו: השלום של העולם (השלום העולמי כנ”ל), שלום הבית (השלום בין היהודים, בית ישראל), והשלום של השכינה (בארץ ישראל). יהי רצון שנזכה מהרה לשלום אמיתי בכל המובנים.