ח’ ניסן – שבט מנשה: הזדהות עם הנשמה הכללית

מנשה ואפרים שניהם בניו של יוסף הצדיק, ועל כן יש קירבה בין השערים שלהם לשמים – כוונותיהם הפנימיות תוך כדי קיום מצוות קרובות מאד. כשם שאפרים התייחד עם יעקב סבו ויוסף אביו בכוונות קרבנו, כך אמור גם במנשה – גם אפרים וגם מנשה משווים לנגד עיניהם תוך כדי קיום המצוות את “דיוקנו של יעקב” (אשר הופיע לפני יוסף והצילו מחטא[1]).

יש בכך פלא מסוים, שהרי אפרים הכיר טובה לסבו על שהקדים אותו למנשה בברכותיו, וממילא ניתן היה לחשוב שמנשה חש נפגע מיעקב, אך מתברר כי גם מנשה מתייחד עם יעקב (ויוסף) בכוונותיו – כפי שמפרט המדרש.

מתברר איפוא כי בעוד אפרים בעיקר מכיר טובה על מה שזכה לו באופן אישי מיעקב, הרי שמנשה מתייחד עם עצמותו של ישראל־סבא (אשר אמר על אפרים ומנשה, נכדיו, שיהיו לו כבנים – “כראובן ושמעון יהיו לי”[2]), ולא עם מה שמתפשט ממנו. בפרט, אצל אפרים עיקר ההזדהות היא עם יעקב שהקדימו (אלא שלברכות יעקב גופא הוא זוכה בזכות יוסף) ואצל מנשה עיקר ההזדהות היא עם יוסף (שהרי אפרים למד תורה עם סבו יעקב[3] בעוד מנשה משמש מליץ ומשנה לאביו[4], בתחלה כמשנה־למשנה וככל שהתעצמה מלכות יוסף עלתה גם שררתו של מנשה)[5]. מנשה ואפרים הם הנשמה והרוח של יוסף הצדיק, לכן יוסף מקדים את מנשה (הנעלה יותר אצלו), אך יעקב אבינו, שכאשר נתבשר על מציאת יוסף במצרים נתקיים בו “ותחי רוח יעקב”[6], מקדים את אפרים (אכן, הקדמה זו גופא הופכת את מנשה לשמיני – סוד ה־שמֹנה שמעל השבע[7], הנשמה־הבינה שמעל הרוח־המדות).

כוונות מנשה ממחישות ומלמדות אותנו את עצם ההזדהות עם הנשמה הכללית של הדור – וכאשר מדובר ביעקב, הנשמה הכללית של הדורות כולם – שמתוכה קיום המצוות כולן הוא “בשם כל ישראל”. התגברות מנשה על הקפידא שעלולה לבוא (מצד נפשו הבהמית) על כך שיעקב הקדים לו את אפרים, אחיו הקטן, מלמדת את מהות ההתקשרות האמיתית לנשיא הדור.

כאשר שני יהודים מקבלים ברכה ושליחות שונה מהרבי ניתן לחשוב שאחת עדיפה על השניה, אך מי שמזדהה עם העצם של הרבי־הנשיא מבין כי כל שליחות, קטנה כגדולה, משקפת את העצם של הנשיא – בכל שליחות טמון ניצוצו של יעקב אבינו[8], וממלא השליחות הוא ‘נשיא קטן’ בשליחותו שלו. הנהגת מנשה היא “ארח חיים פן תפלס”[9], “לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה”[10] – הוא לא שוקל בין מצוה גדולה לקטנה או בין שליחות גדולה לקטנה. מנשה מלמד כי כל ‘נשיא קטן’ מזדהה בשלמות עם הנשיא הגדול – עם הנשמה הכללית – ואזי אין כל הפרש בין ‘חלק קטן’ ל’חלק גדול’ מן העצם, “התופס בחלק מן העצם תופס בכולו”[11] (וממנו יצא גדעון, שלא רצה להיות מלך בעצמו, אלא שה’ לבדו יהיה המלך).

^[1].  סוטה לו, ב.

^[2].  בראשית מח, ה.

^[3].  רש”י לבראשית מח, א.

^[4].  ת”י ורש”י לבראשית מב, כג.

^[5].  השבט השלישי ב”דגל מחנה אפרים”, בנימין, מזדהה בעיקר עם אמו רחל (כדלקמן). יעקב יוסף רחל, בגימטריא 576, שלמות של 24 ברבוע. אפרים מנשה בנימין = 888 = 24 פעמים 37, יחד = 24 פעמים 61 (37 ו‑61 הם שני מספרי שבת רצופים – מספרי האותיות בשני פסוקי “אין עוד” –  “אתה הראת לדעת כי הוי’ הוא האלהים אין עוד מלבדו”, “וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” – ובמסכת שבת ישנם 24 פרקים כו’).

^[6].  בראשית מה, כז.

^[7].  והיא מעלת “שמונה נסיכי אדם”, בהם נמנה המשיח, על “שבעה רֹעים”, בהם נמנה משה רבינו (מיכה ה, ד; סוכה נב, ב וראה תו”א לג, ג ואילך בדרושי חנוכה). אם כן, יש למנשה שייכות לחנוכה, חג השמן (שלא חל בפועל בחדש שלו, אלא בחדש שאחריו, בסיום דגל מחנה אפרים).

^[8].  מגלה עמוקות סו”פ ויגש ופרשת תזריע ד”ה “בפרקא דיומא”. וברנ”ב אופנים אופן פג.

^[9].  משלי ה, ו.

^[10]. דברים רבה ו, ב (וראה מו”ק ט, א).

^[11]. הוספות לכש”ט (קה”ת, הוצאה שלישית) אות רכז (וראה תולדות יעקב יוסף פ’ יתרו).