חיים בסרט

בואו ונתאר לעצמנו שאנחנו רק דמויות בתוך סרט, מוקרן על מסך ענק. ממה אנחנו הכי מפחדים? ברור, הפחד הגדול הוא שהקרנת הסרט תעצר. אם לדייק, לא סתם עצירה אלא עצירה בין תמונה לתמונה – שהרי פס הסרט מורכב מהרבה תמונות החולפות במהירות מול עינינו ויוצרות אשליה אופטית של תנועה.

המקום: המדבר. הזמן: פרשת בלק. הגיבור הראשי: דמותו המסתורית של בלעם הרשע, הקוסם והחוזה. לאחר הפרומו על “חיים בסרט”, אפשר להתחיל את ההקרנה.

לתפוס את הרגע

חז”ל מתארים בצורה מאד ציורית את בלעם הרשע ואת כוחותיו המיוחדים. לבלעם אכן היו קבלות מכובדות בפרקטיקה שלו, והוא היה דמות מוכרת בתקשורת, בפוליטיקה ובמעמד הגבוה בכלל – מישהו שממש לא כדאי להסתבך איתו. כך למשל, סיחון מלך חשבון האמורי, כשרצה להלחם במואב, שכר את שירותיו של בלעם, ולאחר שבלעם קילל את המואבים הם הפסידו במלחמה[א]. לכן בלק היה בטוח שבלעם יעשה את העבודה גם מול בני-ישראל, כמובן תמורת סכום סמלי… אלא שמשהו השתבש בתוכנית השטנית הזו.

אבל איך זה עובד? מה יודע בלעם שאנחנו לא יודעים?

אומרים חז”ל[ב] שבלעם ידע לתפוס את הרגע. איזה רגע? יש רגע אחד ביום שבו הקב”ה כועס, ככתוב “ואל זועם בכל יום”[ג], “חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”[ד]. אם מצליחים לכוון ולתפוס את הרגע הזה, ולקלל את מי שרוצים ברעתו – הקללה תפעל!

רק רגע, cut!

כדי להבין מה עומד מאחורי התיאור הזה, שנראה לקוח מעולם דמיוני-מאגי, נעזוב את הדמיון ונעסוק בחשבון.

מהו בדיוק גודל ה’רגע’? אפשר לחשוב שרגע הוא זמן בלתי מוגבל, בסגנון “חכה רק רגע”… אבל במינוחים של חז”ל, רגע הוא יחידת זמן מדויקת מאד, כפי שמופיע למשל בהלכות קידוש החודש (שם עוסקים בחישובים מסובכים של הופעת המולד וכדומה)[ה].

נתחיל ביחידת הזמן של שעה – זו השעה המוכרת לנו, כאשר יש ביממה עשרים-וארבע שעות. השעה מתחלקת לאלף ושמונים חלקים, דהיינו שכל חלק הוא בדיוק שלש שניות ושליש שניה על השעון שלנו. והלאה: כל חלק מורכב משבעים-וששה רגעים. זו יחידת הזמן הקטנה ביותר שיש לה שם, ובמושגים שלנו, הרגע הוא בערך 1/23 של שניה.

בדרך כלל, יחידות המדידה העתיקות מבוססות על דברים ממשיים במציאות (כמו למשל ביחידות האורך: אצבע, טפח ואמה). אם כן, מהו הרגע? הרגע הוא “הרף עין”, דהיינו פרק הזמן הקצר ביותר שחוש הראיה שלנו יכול לקלוט. אם נחזור ‘רגע’ לתעשיית הסרטים: הטכניקה של הסרט, שיוצרת אצל הצופה תחושה של תנועה, היא שבמשך שניה אחת חולפות מול עינינו 24 תמונות. אם הקצב אטי יותר, תהיה תחושה מרגיזה של קופצנות ולא תנועה חלקה. כלומר, הסרט עשוי כך שתמונה בודדת תשתהה פחות מרגע אחד מול העין האנושית, וכך חוש הראיה שלנו אינו תופס אותה כעומדת אלא כחלק מרצף (דמיוני) של התרחשות. במלים אחרות, אנחנו תופסים את העולם הסובב אותנו ביחידות-זמן של רגע ומעלה. מה שמהיר יותר מזה, אינו קיים בתודעה שלנו.

אם נעמיק עוד, יתכן שאנחנו באמת חיים בסרט. הקדוש-ברוך-הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואפשר לתאר שקיום כל המציאות הנבראת הוא בהבזקים קטנים מהירים מאד. כיון שההקרנה היא כה מהירה, פחות מהרף-עין, לכן אנחנו – הצופים והשחקנים גם יחד – קולטים את עצם הקיום כחוויה רצופה ולא כתמונות בודדות. לא מדובר במשחק סתמי בדימויים. הרי המדע היום עוסק בתיאוריות נועזות לא פחות. גם בהקשר למושג הזמן, המדע המודרני מדבר על חלקיקי זמן (‘רגעים’ דיסקרטיים בעולם החלקיקים התת-אטומיים). מכל מקום, אנחנו חווים את היש הקיים והנתפס, אבל מאחורי היש הזה חבוי אין, לא-כלום, שהוא אולי הרקע לכל התמונות של היש, הרקע מאחורי הרגע החולף.

כמובן, ההבדל בין הסרט למציאות הוא שאנחנו לא רק תמונות, אלא יצורים חיים באמת, בתלת-ממד ועם נשמה. אגב, הדימוי הזה לקוח היישר מן הגמרא[ו]:

בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים. והקדוש ברוך הוא אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים. והיינו דאמרה חנה “אין קדוש כה’ כי אין בלתך ואין צור כאלהינו”, מאי “אין צור כאלהינו”? אין צַיָּר כאלהינו.

ובכל זאת, יתכן שמאחורי הקיום שלנו נמצא הרִיק (שהוא הרקע ל”רק-רגע”), “), שכל מה שאנו רואים הוא, במידה מסוימת, אחיזת עינים…

ובכן, לבלעם הרשע היתה יכולת ראיה יוצאת דופן, כמו שאומרים חז”ל שהוא הצטיין במידת עין רעה[ז].  “הגבר שתום העין”, המתפאר בעצמו שהוא “יודע דעת עליון”, יכול לראות את הרווח השחור הנמצא בין התמונות בסרט! הוא רב-אמן שיכול לצעוק “cut!” ולעצור את הסרט ואת התסריט.

כלומר, כאשר בלעם מסתכל על אדם מסוים, או אומה שלמה, הוא מסוגל לראות את הצד החסר והשלילי ביותר שבו, את המקום שבו הוא הולך לאבדון וכאילו כבר לא קיים. כמו שהצדיק רבי נחמן מברסלב מדריך את האדם למצוא “נקודה טובה” בעצמו, כך בנגטיב, יודע בלעם הרשע למצוא את “הנקודה הרעה” בכל אחד. וכיון שהתודעה האנושית אינה רק צופה אלא גם יוצרת, לכן יכול בלעם, כשהוא תופס את הרגע הנכון – יותר נכון, תופס את הרגע הלא-נכון – להעצים את הנקודה השלילית ולהביא לכך שכל הקיום של אותו דבר יקרוס ויעלם.

לא זעם ה’

האם בכל דבר יש נקודה רעה? לכאורה כן. זהו העומק בדברי חז”ל שהקב”ה זועם בכל יום. אמנם הזעם הזה מוגבל, רגע אחד ולא יותר, פחות מהרף-עין, אחרת העולם יקלוט את הזעם הזה ופשוט יחדל להתקיים. ובכל זאת, בכל דבר יש חסרון, נקודה רעה שאותה קולט בלעם בחיישנים הרגישים שיש לו בעינו האחת.

אבל כאשר בלעם מביט בבני ישראל, הוא נתקל במשהו אחר, אגוז קשה לפיצוח. הוא מנסה להתמקד בנקודות השחורות שאמורות להיות אצלנו, והוא לא מצליח. למשל, הוא מסתכל על חטא העגל[ח], הוא מחפש עבודה-זרה ומעשים רעים בישראל, אבל שוב ושוב הוא נוכח שלמרות הכל ה’ אוהב את ישראל, ובאופן מרגיז הוא מתעלם מכל הפגמים שלנו. “לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ”, ומפרש רש”י, “אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן”.

בלשון חז”ל, בכל אותם הימים שניסה בלעם לקלל את ישראל, הקב”ה לא כעס כלל, כמו שאומר בלעם לבלק בתסכול, “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'”? לפי רש”י, כוונתו היא “אני אין כוחי אלא שאני יודע לכוון השעה שהקב”ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך”. מרוב אהבתו אותנו, הקב”ה כביכול “התגבר על היצר” שלו, חרג ממנהגו הרגיל ולא קיים את ‘הרגע היומי של כעס’. “איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר ‘טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר'”[ט] – והרי ה’ הוא “ארך אפים”, מאריך אפו וכובש את כעסו-זעמו.

הסרט שמאחורי הסרט

יותר בעומק: הסברנו שבלעם הוא אמן היודע לעצור את הסרט ולחשוף את האין שמאחורי היש, את ההעדר שמאחורי המציאות, וכך הוא יכול ללעוג לכל אחד ולהראות לו שהוא רק “חי בסרט”. בלעם חושף את הריק, הרקע השחור שמאחורי תמונת המציאות, הכאוס מאחורי הסדר, לגלות שהכל אשליה ואפשר לאַיֵין כל דבר.

אבל יש אמת יותר עמוקה ממה שבלעם רואה: מאחורי הרקע השחור יש רקע לבן! מעל הכל, מאחורי הכל וביסוד הכל, נמצא אורו של הקב”ה, “אור אין סוף”. אלא שהאור הזה הוחשך ונעלם למראית-עין כדי ליצור את הרקע השחור שעליו אפשר יהיה לראות את תמונת הבריאה. זהו אחד הסודות העמוקים בקבלה, “סוד הצמצום”, צמצום האור ויצירת “החלל הפנוי” שבו נוצרת כל הבריאה. החושך הזה, שלאחר צמצום האור, הוא הוא הרגע שבו הקב”ה כועס, כועס ומפריד בין אורו הטוב והבלתי מוגבל ובין המציאות התחתונה החשוכה, המוגבלת והסופית.

אך האמת לאמיתה היא שגם לאחר הצמצום, האור האלוקי האין-סופי נוכח בכל מקום, אלא שהוא אינו בגלוי (וכך הצמצום מאפשר לנו את הבחירה החופשית). אם כן, הכעס של הקב”ה – הרקע השחור מאחורי המציאות – אינו כעס מוחלט, אלא מעין העמדת פנים. בדרך כלל, בלעם יכול להתעלם מהאמת הזו, ואולי הוא לא ידע אותה, כי סוף-סוף החושך הוא עובדה קיימת. אבל “היחס המועדף” של הקב”ה לעם ישראל חושף את האמת הסודית והנסתרת, ואז מתגלה אפילו לבלעם הרשע, שמאחורי “הפרצוף הכועס” נמצא ה’ אוהב ומחייך.

בלעם תכנן לחשוף את האמת המרה, לנהוג כמו הבמאי שעושה כרצונו בסרט. אבל לפתע מתברר שהבמאי הראשי נמצא כאן, ובלעם אינו אלא שחקן, ולא בתפקיד הכי נחמד. מכל זה אנחנו הרווחנו לגלות שמעל הכל, ומאחורי כל הכעס והעונש, ה’ אוהב אותנו עד בלי די.

לקינוח, נסיים ברמז משעשע לכך שכל העולם הוא תמונות בפס-הסרט הקולנועי. סיפור הבריאה מתחיל ב”בראשית ברא א-להים”, והנה “ברא א-להים” שווה בגימטריא חי בסרט… אך אל דאגה, זהו לא סרט-אימה (כמו שרוצה בלעם) אלא סרט שמח וטוב, שהרי המספר הזה שווה גם טוב בריבוע!

The End