יושר מיושר

“הא-להים עשה את האדם ישר”

פרשת שופטים, שענינה כינון מלכות ישראל, מונגדת לספר שופטים – שלכל אורכו מובלט העדר המלכות. הפסוק “בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה” החוזר שוב ושוב[ב] בספר שופטים ואף חותם אותו, הוא ניגוד גמור לחותם פרשתנו – “כי תעשה הישר בעיני הוי'”[ג]. מהנגדת “הישר בעיניו” ל”הישר בעיני הוי'” מתברר שהישר בעיני האדם אינו ישר באמת, אינו נובע מ”הא-להים עשה את האדם ישר”[ד], אלא התעוות ב”והמה בקשו חשבֹנות רבים”.

לכשנדקדק נמצא שלשה סוגי “ישר”: “ישר בעיני הוי'”, המתיישר לפי סרגל היושר האלקי, המודע לרצון ה’ ושׁם את דרכיו לפיו; “ישר בעיניו” השוקל מעשים בסרגל מוסרי פנימי, תוך מודעות רבה ליושרו האישי (ואליבא דאמת, מעידה התורה, זהו ‘יושר עקום’); “הא-להים עשה את האדם ישר”, וכשהוא מתנהג בטבעיות, ללא כל הסתכלות חיצונית על מעשיו – לא ב”עיניו” שלו ולא ב”עיני הוי'” – הוא מתנהג ביושר.

שלשת סוגי היושר מבטאים שלש רמות מודעות[ה] – מודעות אלקית, מודעות עצמית ומודעות טבעית: אדם החי במודעות אלקית שקוע בהשגת אלקות ובראית המציאות כפי שהיא בעיני ה’, תוך שכחת עצמו (ככל שביכולתו), ועל כן הוא מנסה להנהיג את מעשיו בצורה ישרה בעיני ה’. אדם החי במודעות עצמית שקוע בעצמו באופן שלילי, הוא מודע היטב לכל מעשיו, להשפעתם על תדמיתו החיצונית ולסיפוק העצמי שבהם – גם כשהוא מנסה לפעול באופן חיובי, בשל האגוצנטריות שלו קנה המדה הוא מצפונו בלבד, רצונו להרגיש טוב עם עצמו, ויושרו עקום, מעוות ואינטרסנטי. אדם חי במודעות טבעית (כאדם הראשון טרם החטא) – בזרימה נטולת שיקולים וחשבונות רבים – מוציא לפועל את היושר הטבעי שטבע בו בורא עולם.

איזו מודעות ואיזה יושר עדיפים – המודעות האלקית וה”ישר בעיני הוי'” או המודעות הטבעית שיושרה נובע מכך ש”הא-להים עשה את האדם ישר”? בפשטות, המודעות האלקית אינה אלא תיקון שנדרש לאחר החטא. על אדם הראשון נאמר “הא-להים עשה את האדם ישר”, וחטא עץ הדעת הכניס בו מודעות עצמית שלילית שעוותה אותו ואת תמימותו וגרמה לו לחפש חשבונות רבים – רק אז, לאחר החטא, נתבע האדם לתקן ולאזן את מודעותו העצמית על ידי מעבר לחיים במודעות אלקית. עבודת ישראל בגלות (ששרשה ותחילתה בגלותו-גירושו של אדם הראשון מגן העדן) היא שקיעה בעולם אלקי-רוחני תוך התעלות מהטבע האנושי ושִכחתו. אכן, במצב רצוי – לפני הגלות ואחריה – טבע האדם ישר מלכתחילה, והוא הולך בדרך טובה גם כש”אינו מצווה” וגם כשאינו עמל לשכוח את חשבונותיו ולאמץ לעצמו חשבונות אלקיים במקומם.

“צדיק הוי’ צדקות אהב ישר יחזו פנימו”

בקבלה ובחסידות[ו] מוסבר ששרש ההבדל בין טבעיות לבחירה הוא ההבדל בין אורות ה”עיגולים” וה”יושר” – האור האלקי נמשך לעולם בשני אופנים עיקריים, יש טבעות אור המנחות את טבע המציאות, שאינה מודעת להכוונה האלקית (אור השורה בטבע כולו, בבהמות ובנפש הבהמית של האדם) ויש אור אלקי ישר החודר לפנימיות המציאות ומנחה אותה באופן גלוי ומודע (אור הנוגע דווקא לאדם הבוחר, המכוון את מעשיו מתוך מודעות לאור האלקי).

בכל מי שפועל מתוך מודעות ובחירה יש ממד של יושר, אך מי שפועל מתוך מודעות עצמית רבה משבש את היושר הזה (כשם שכל גוף בעל מסה מעקם קו אור ישר העובר סביבו) – היושר שלו מתעגל ומתעקם, ואף שנדמה לו שהוא פועל בצורה ישרה ובחירית, הוא מוּנע מכח אינטרסי הטבע הבהמי (העיגולים הנמוכים מהיושר האלקי). לעומתו, אדם הפועל בהתאמה ליושר ולצדק האלקיים מתאים את עצמו לאור היושר האלקי המאיר בעולם. אכן, גם הוא כבר חי בטבעו (הבהמי והירוד) בתחום העיגולים, וצריך ‘לשאת עינים’ ליושר חיצוני לו ולפעול לפיו. אדם זה זוכה באור וחיים מהקו הישר, ובלשון החסידות – הוא שואב למקומו חיים מהאור האלקי הממלא-כל-עלמין.

רק האדם הפועל באופן טבעי – אך מודע, תוך בחירה להניח לטבעו לזרום בהכרה שהוא טוב וראוי – מזוהה בעצמו עם קו היושר האלקי ולא נסמך עליו מבחוץ. הוא מתחבר בטובו הטבעי (עליו נאמר “בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך”[ז]) ל”עיגול הגדול”, עיגול האור האלקי הסובב את מקום עמידת העולמות, וממשיך ממנו את קו האור הישר. בלשון החסידות, אדם זה ממשיך תוספת אור מהאור הסובב-כל-עלמין לאור הממלא-כל-עלמין, עמו הוא מזוהה (ובעצם הוא נציג ה’ עלי אדמות, המתפקד כצינור האור הממלא כל עלמין; זו אכן תכלית האדם לפני החטא, האדם בעל המודעות הטבעית, הממלא את רצון ה’ הראשוני: “אני אמרתי א-להים אתם ובני עליון כלכם”[ח]).

בחסידות מומחש ההבדל שבין ה”ישר בעיני הוי'” ל”הא-להים עשה את האדם ישר” בפתגם של הרבי הרש”ב כי “צדיק זורע ירקות וישר נוטע אילנות”[ט]. הרבי הרש”ב מסביר שצדיק ממשיך גילוי שמסדר השתלשלות (אור ממלא כל עלמין) ודומה לזורע ירקות המצפה להנות מהר מפירות מעשיו. זו תודעת צדיק המישר את מעשיו לפי תורה וחש מיד בתוצאה (בשינוי טבע העולם וישורו לפי תורה). לעומתו, הישר ממשיך גילוי שמעל סדר השתלשלות (אור סובב כל עלמין) ודומה לנוטע אילנות ומחכה באורך רוח לפירות (ואף מסיח דעתו מהנאת הפרי, שיתכן שרק צאצאיו יטעמוהו[י]) – זו תודעת הפועל במודעות טבעית, המסתפק ביושר שבעצם מעשיו, על אף שלא ניכר מיד השינוי בעולם (מטבעי לתורני).

על כך דרש רבי אייזיק מהומיל[יא]: “צדיק הוי’ צדקות אהב” – ה’ אוהב את הצדיק המצדיק מעשיו לפי התורה, אך “ישר יחזו פנימו”[יב] – רק בעל יושר טבעי יהודי רואה את פניו-פנימיותו של ה’ (מעבר לאור החיצוני המתגלה לעולמות).

“שום תשים עליך מלך”

אם “האדם ישר” כה נעלה מ”הישר בעיני הוי'”, מדוע נדרש עם ישראל להעמיד מלך שינחה “לעשות הישר בעיני הוי'” – ודווקא בארץ ישראל, בה נבנה ונחשף הטבע היהודי האמיתי? בנין המודעות הטבעית בארץ נקרא “בנין פרצוף רחל”[יג], פרצוף המלכות המגולם במלכות ישראל – ולכן מינוי מלך הוא המצוה הראשונה בה מתחייב העם בכניסה לארץ – אך הדבר עוד דורש הסבר:

ונקדים: אם האדם היה כה ישר לפני חטאו, כיצד בכלל נפל האדם לחטא? ולאידך, כיצד צפה ה’ מהאדם הנוהג בטבעיות לכפות את עצמו ולהימנע מרצון שה’ טבע בו? על כרחנו יש לומר שהמודעות הטבעית הראשונה אינה שלמה –היא מועדת לחטא – ובאמת ה’ אף רצה בחטא זה[יד] (שאדם לא יכול היה להימנע ממנו)! ה’ רצה שיהיה באדם שמץ מודעות עצמית, מודעות ל’אני’ שתאפשר לו גם להתוודע ל’אתה’ האלקי וליצור עמו יחס. בלי מודעות זו יכול האדם לפעול טוב כל ימיו, אך ללא כל מודעות אלקית – ללא ידיעה שהוא שליח ה’ בעולם וללא אפשרות לחשיפת רבדים עמוקים יותר בטבעו (הנחשפים רק תוך נסיון – בו פועל האדם נגד טבעו הראשוני, מתאים עצמו לרצון ה’ ללא התחשבות בשיקולי מודעותו העצמית – ומגלה שבכחו להתנהג כך, וזהו טבעו האמיתי).

גם מצות העמדת מלך – הנובעת ממודעות עצמית של עם החפץ ב”מלך ככל הגוים”[טו] – מאפשרת לעם ישראל לחשוף טבע יהודי אמיתי וישר. ללא מלך ההתנהגות הטבעית היהודית חסרה תודעת שליחות, והיא עתידה ליפול (כאדם הראשון) בפגישה עם מודעויות נכריות שליליות שיפתו אותה. המלך מוליך את העם ליעד שנראה חיצוני להם – “הישר בעיני הוי'” – אך אינו כופה מבחוץ, אלא חושף בלב בני העם את רצונם הטבעי עד שאינם זקוקים להוראות אלא מתקדמים ליעד במודעות טבעית. הדבר נובע ממודעות מלך ישראל, המשקף בטבעיות את מלכות ה’ בעולם. כך דורש הזהר “שום תשים עליך מלך’ – ‘שום’ לעילא, ‘תשים’ לתתא”[טז]. קבלת עול המלך היא המשך טבעי לקבלת עול מלכות שמים – בעוד שכל התדמות למדות ה’ היא רק שיקוף דל ועלוב (שבגדר “עפר ואפר” ביחס למקור[יז]), הרי מדת המלכות מתבטאת בשלמות בעולם במלך ישראל המתוקן, המנהיג בפועל את המציאות כרצון ה’.