כִּי אִם לְיִרְאָה

אַחַת הַפָּרָשִׁיּוֹת הַחֲשׁוּבוֹת בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ נִקְרֵאת “פָּרָשַׁת הַיִּרְאָה”. מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עוֹמֵד וְתוֹבֵעַ מֵאִתָּנוּ מְשִׂימָה לְגַמְרֵי לֹא פְּשׁוּטָה – לִנְהֹג בְּיִרְאַת שָׁמַיִם. אֲבָל הַמְעַנְיֵן הוּא הַקַּלּוּת שֶׁמְּיַחֵס מֹשֶׁה לְאוֹתָהּ תְּבִיעָה. כָּךְ הוּא אוֹמֵר: “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’…”. מְשִׂימָה קַלָּה, לֹא? כָּךְ נִשְׁמַע מִדְּבָרָיו. מָה כְּבָר ה’מְצַפֶּה מִכֶּם? בְּסַךְ הַכֹּל יִרְאַת שָׁמַיִם.

אַתֶּם מְבִינִים לְבַד שֶׁיֵּשׁ פֹּה מַשֶּׁהוּ מוּזָר. יִרְאַת שָׁמַיִם הִיא מְשִׂימַת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ. לְשֵׁם כָּךְ אָנוּ מַשְׁקִיעִים מַאֲמַצִּים רַבִּים – בְּתוֹרָה, בִּתְפִלָּה וּבְקִיּוּם מַעֲשִׂים טוֹבִים – אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְיַחֵס לְכָל הַמַּאֲמָץ הַזֶּה בְּתוֹר מְשִׂמוֹנֶת קְטַנָּה?

גַּם חֲזַ”ל מִתְפַּלְּאִים עַל כָּךְ וְשׁוֹאֲלִים בַּגְּמָרָא: “הַאִם יִרְאָה הִיא דָּבָר קָטָן?!”, אֲבָל הַתְּשׁוּבָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ לֹא פָּחוֹת מַפְתִּיעָה: “כֵּן”, עוֹנִים חֲזַ”ל, “עֲבוּר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִי שֶׁעוֹמֵד וְתוֹבֵעַ אֶת הַדָּבָר מֵאִתָּנוּ, נֶחֱשֶׁבֶת יִרְאַת שָׁמַיִם לִמְשִׂימָה פְּשׁוּטָה וְקַלָּה לְיִשּׂוּם”.

כָּעֵת אָנוּ כְּבָר מְבֻלְבָּלִים לְגַמְרֵי, כִּי הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁשָּׁאַלְנוּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ. נָכוֹן, עֲבוּר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵין זוֹ מְשִׂימָה מְפָרֶכֶת, אֲבָל מֹשֶׁה לֹא מְדַבֵּר עִם עַצְמוֹ. הוּא פּוֹנֶה אֵלֵינוּ בִּדְרִישָׁה זוֹ, וַעֲבוּרֵנוּ זוֹ אָכֵן מְשִׂימָה מְאַתְגֶּרֶת בְּיוֹתֵר. אָז מַדּוּעַ הוּא מֵקֵל בָּהּ?

כַּוָּנַת חֲזַ”ל מֻסְבֶּרֶת לָנוּ עַל יְדֵי אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא: אָכֵן עֲבוּרֵנוּ יִרְאַת שָׁמַיִם הִיא מְשִׂימָה לֹא פְּשׁוּטָה בִּכְלָל.  אֲבָל, בְּכָל יְהוּדִי יֶשְׁנָהּ נְקֻדַּת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וְכַאֲשֶׁר הוּא מְגַלֶּה אוֹתָהּ וּמִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ נִפְתַּח הַשַּׁעַר. הַמְּשִׂימָה בְּהֶחְלֵט הוֹפֶכֶת לְאֶפְשָׁרִית!

מַהִי הַכַּוָּנָה?

לְטַפֵּל בַּמֻּסָּח

“אַתָּה מֵבִין? הוּא אוֹמֵר שֶׁרָזִי שֶׁלָּנוּ מֻסָּח”, אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אִמָּא אוֹמֶרֶת לְאַבָּא. כָּכָה זֶה כְּשֶׁכֻּלָּם נִרְדָּמִים וּבַבַּיִת מִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט וְרַק אֲנִי עוֹד מִתְהַפֵּךְ לִי בַּמִּטָּה. “בֶּאֱמֶת, שַׂמְתִּי לֵב לָאַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא לֹא כָּל כָּךְ בָּעִנְיָנִים”, עוֹנֶה אַבָּא. לֹא יָפֶה לְצוֹתֵת לַשִּׂיחוֹת שֶׁל הַהוֹרִים, אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת שֶׁאֲנִי לֹא נִרְדַּם וְהֵם מְדַבְּרִים בְּקוֹל בַּסָּלוֹן… לֹא הֵבַנְתִּי. עַל אֵיזֶה מוּסָךְ הֵם מְדַבְּרִים? וּמָה הַקֶּשֶׁר בִּכְלָל בֵּין יֶלֶד בְּתַלְמוּד תּוֹרָה לְמוּסָךְ? בְּקֹשִׁי אוֹפַנַּיִם יֵשׁ לִי…

בַּשִּׂיחָה לְמָחֳרָת עִם הַהוֹרִים כְּבָר הֵבַנְתִּי יוֹתֵר. הַמְּחַנֵּךְ שֶׁלִּי הִתְקַשֵּׁר לְדַוֵּחַ לָהֶם עַל יְרִידָה בַּלִּמּוּדִים בַּתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה. הוּא טוֹעֵן שֶׁהַיְּרִידָה אֵינָהּ רַק בַּצִּיּוּנִים, כָּךְ שֶׁהַבְּעָיָה אֵינָהּ חֹסֶר בַּחֲזָרוֹת לִקְרַאת הַמִּבְחָנִים, אֶלָּא בְּעִקָּר בַּהַקְשָׁבָה בְּעֵת הַשִּׁעוּרִים. “הוּא נִרְאֶה טָס בָּעֲנָנִים”, טָעַן בְּאָזְנֵיהֶם. “זֶה נָכוֹן?”, שָׁאֲלוּ הַהוֹרִים. אִשַּׁרְתִּי אֶת הַנְּתוּנִים. “בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן קְצָת יוֹתֵר קָשֶׁה לִי לְהִתְרַכֵּז. אֲבָל מָה הַקֶּשֶׁר לַמּוּסָךְ שֶׁל הַמְּחַנֵּךְ מֵאֶתְמוֹל?”, הִקְשֵׁיתִי. “מוּסָךְ? אֵיזֶה מוּסָךְ? רָזִי”, אַבָּא וְאִמָּא הֵרִימוּ גַּבָּה. “נוּ, הַמּוּסָךְ שֶׁהַמְּחַנֵּךְ אָמַר”, הִזְכַּרְתִּי לָהֶם. אִמָּא הֵגִיבָה בִּגְעָרָה: “אַתָּה מַקְשִׁיב לַשִּׂיחוֹת שֶׁלָּנוּ מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב?!”. “לֹא מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב”, הִתְגּוֹנַנְתִּי, “מֵאֲחוֹרֵי הַשְּׂמִיכָה…”. עַל פָּנָיו שֶׁל אַבָּא הִתְפַּשֵּׁט חִיּוּךְ רָחָב: “טוֹב, לְהַבָּא נֵדַע שֶׁלֹּא רַק לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם…”.

הַכֹּחַ לְהִתְרַכֵּז

לְאַחַר תַּחְקִיר קָצָר עַל מַצָּבִי פָּתַח אַבָּא בְּהֶסְבֵּר: “כַּאֲשֶׁר אָנוּ מַפְעִילִים אֶת הָרֹאשׁ בְּמַטָּרָה לְהָבִין דְּבָרִים, מֻפְעָל בַּמֹּחַ שֶׁלָּנוּ מַנְגָּנוֹן חָשׁוּב וְחִיּוּנִי – כֹּחַ הָרִכּוּז. בִּשְׂפַת הַחֲסִידוּת הוּא מְכֻנֶּה כֹּחַ הַדַּעַת. הָרִכּוּז הוּא הַיְּכֹלֶת לָשִׂים אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ בַּצַּד, וּלְהִתְמַקֵּד בָּעִנְיָן בּוֹ אָנוּ רוֹצִים לַעֲסֹק. לְרֹב הַיְּלָדִים אֵין בְּעָיָה עִם כֹּחַ הָרִכּוּז. הַמּוֹרֶה מְדַבֵּר וְהֵם קְשׁוּבִים לִדְבָרָיו.

“אֲבָל לֹא אֵצֶל כֻּלָּם הַדָּבָר כָּל כָּךְ פָּשׁוּט. יֵשׁ יְלָדִים שֶׁמַּמָּשׁ מִתְקַשִּׁים לְהִתְרַכֵּז. תְּנַסֶּה לְדַמְיֵן מָה יִקְרֶה אִם לְתוֹךְ הַכִּתָּה שֶׁלְּךָ תִּכָּנֵס צִפּוֹר בְּאֶמְצַע שִׁעוּר, וְתַתְחִיל בְּמַסַּע תְּעוּפָה מִקִּיר לְקִיר? מְהוּמָה. הַשִּׁעוּר יִפָּסֵק מִשּׁוּם שֶׁכָּל הָעֵינַיִם יֻפְנוּ לְעֵבֶר הַצִּפּוֹר הַמְּעוֹפֶפֶת, וְהָרִכּוּז שֶׁל הַתַּלְמִידִים יוּסַט מִדִּבְרֵי הָרַב לַמַּחֲזֶה. זוֹהִי בְּעֶצֶם הַסָּחַת דַּעַת, וְיֵשׁ תַּלְמִידִים שֶׁמַּמָּשׁ סוֹבְלִים מִמֶּנָּה. עֲבוּרָם כָּל שִׁעוּר הוּא מִלְחָמָה בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ עִם צִפּוֹר שֶׁעָפָה. אַגַּב, לִפְעָמִים הַהַסָּחָה אֵינָהּ קְבוּעָה, אֶלָּא זְמַנִּית, וְהִיא עֲלוּלָה לִנְבֹּעַ מֵאֵרוּעַ מַסְעִיר שֶׁמַּטְרִיד אֶת הַיֶּלֶד, וְזוֹ הַסִּבָּה שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ וְלִשְׁמֹעַ מָה בְּדִיּוּק מַפְרִיעַ לְךָ”. סִיֵּם אַבָּא.

לִהְיוֹת מְחֻבָּר

מְסֻפָּר עַל אֶחָד מֵחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהָיָה בָּקִיא בְּמַדָּעִים וְנֶחֱשַׁב לְאִישׁ מוּרָם מֵעָם, שֶׁנִּתְפַּס פַּעַם בְּקַלְקָלָתוֹ עַל יְדֵי תַּלְמִידָיו. בַּסֵּתֶר, בְּמָקוֹם בּוֹ הָיָה בָּטוּחַ כִּי אֵין רוֹאֶה, הוּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה מְכֹעָר. “מִמְּךָ צִפִּינוּ לְהִתְנַהֲגוּת יוֹתֵר מוּסָרִית”, הִקְשׁוּ עָלָיו תַּלְמִידָיו. “וְכִי בִּגְלַל שֶׁאֲנִי חָכָם בְּחָכְמַת הַגֵּאוֹמֶטְרִיָּה אֶהֱפֹךְ לִמְשֻׁלָּשׁ?”, עָנָה הֶחָכָם בְּעֵינָיו.

מַהִי בְּעָיַת אוֹתוֹ חָכָם? קַיָּם אֶצְלוֹ נֶתֶק בֵּין הַחָכְמָה שֶׁבָּרֹאשׁ לַהִתְנַהֲגוּת בְּפֹעַל. מַדּוּעַ? כִּי הוּא אֵינוֹ מְחֻבָּר. אַתָּה יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל וּלְהָבִין דְּבָרִים עֲמֻקִּים, וַאֲפִלּוּ לֵהָנוֹת מִכָּךְ הֲנָאָה מְרֻבָּה, אֲבָל לְהִשָּׁאֵר מְנֻתָּק. כְּדֵי לִהְיוֹת מְחֻבָּר עָלֶיךָ לְהַרְגִּישׁ כִּי הַדָּבָר חָשׁוּב לְךָ וְנוֹגֵעַ עַד עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ.

וְ”אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה”… עַל אֶחָד מִתַּלְמִידֵי הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ מְסֻפָּר, כִּי לַמְרוֹת הִתְנַגְּדוּת מִשְׁפַּחְתּוֹ הָלַךְ לְמֶעזְרִיטְשׁ לִדְבֹּק בַּמַּגִּיד וְלַהֲגוֹת בְּתוֹרָתוֹ, כַּאֲשֶׁר חָזַר לְבֵיתוֹ לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה, קַבָּלַת הַפָּנִים לֹא הָיְתָה נִלְבֶּבֶת. “נוּ, מָה לָמַדְתָּ שָׁם?”, נִשְׁאַל הַתַּלְמִיד. “לָמַדְתִּי שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ!”, עָנָה. “נוּ בֶּאֱמֶת, אֶת זֶה יוֹדֵעַ גַּם אִישׁ פָּשׁוּט, בְּלִי לִלְמֹד”, בָּאָה הַתְּגוּבָה. “כֵּן”, עָנָה הַתַּלְמִיד, “הוּא אוֹמֵר, אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ!“.

מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁבְּךָ

מֵהַסִּפּוּר הָאַחֲרוֹן אֲנִי לוֹמֵד מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב עַל כֹּחַ הַדַּעַת, כֹּחַ הָרִכּוּז שֶׁלָּנוּ. הוּא לֹא נוֹפֵל עָלֵינוּ מֵהַשָּׁמַיִם. כְּדֵי לִהְיוֹת מְחֻבָּר לְרַעְיוֹן קָדוֹשׁ – עָלַי לְהַשְׁקִיעַ מַאֲמָץ בְּלִמּוּד וְהַעֲמָקָה בַּנּוֹשֵׂא, וְלֹא לְהִסְתַּפֵּק בַּאֲמִירָה סְתָמִית. כָּל יְהוּדִי מַאֲמִין בַּה’, אֲבָל כְּדֵי שֶׁהָאֱמוּנָה הַזּוֹ תָּאִיר אֶצְלִי בַּנֶּפֶשׁ וְתִגְרֹם לִי לְשִׁנּוּי שֶׁל מַמָּשׁ עָלַי לְהִתְעַמֵּק וּלְהִתְיַגֵּעַ. הַיְּגִיעָה מַתְחִילָה בְּלִמּוּד – הַשְׂכָּלָה וַהֲבָנַת הַנּוֹשֵׂא – אֲבָל מַמְשִׁיכָה בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת וְהִתְקַשְּׁרוּת אֶל הַתֹּכֶן הַנִּלְמָד, תּוֹךְ הַסָּחַת דַּעַת מִכָּל מָה שֶׁמַּפְרִיעַ לָנוּ לְאוֹתָהּ הִתְקַשְּׁרוּת.

נַחֲזֹר לָעֵצָה שֶׁנּוֹתֵן לָנוּ אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן: גִּלּוּי הַיִּרְאָה מֵה’ בְּלִבֵּנוּ הִיא מְשִׂימָה לֹא פְּשׁוּטָה, אַךְ אֶפְשָׁרִית. כֵּיצַד? עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹכֵנוּ. מֹשֶׁה מְבַטֵּא אֶת כֹּחַ הַדַּעַת, וּמִתּוֹךְ הִתְקַשְּׁרוּת אֵלָיו אָנוּ מְאַמְּצִים אֶת תְּכוּנָתוֹ הַמְּיֻחֶדֶת – הַכֹּחַ לְהִתְרַכֵּז וּלְהִתְקַשֵּׁר לְדִבְרֵי הַתּוֹרָה.

אַגַּב, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ חַי וְקַיָּם! הוּא יוֹרֵד אֵלֵינוּ בְּכָל דּוֹר בִּדְמוּת אַחֶרֶת. רוֹצִים סִימָן לְזִהוּי? חַפְּשׂוּ צַדִּיק שֶׁעִקַּר עִנְיָנוֹ הוּא לִמּוּד דִּבְרֵי תּוֹרָה הַמְּעוֹרְרִים אֶצְלֵנוּ אֶת כֹּחַ הַדַּעַת!

שֶׁנִּזְכֶּה לְגִלּוּי דַּעַת ה’ וּלְהִתְקַשְּׁרוּת אֵלָיו!

שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי