לִכְבֹּש בְּעֹז

חז”ל גזרו שאסור לגדל בהמות דקות – כבשים ועזים – במקומות הישוב בארץ ישראל, משום שהמרעה שלהן מזיק לתבואת הארץ, דבר שהוא גזל בשדות הזולת, ואפילו בשדות האדם עצמו יש החוששים לפגיעה בקרקע החקלאית וממילא בישוב הארץ. לעומת זאת, במדברות ארץ ישראל, כמו גם בשטחים הסמוכים לארץ שכיבושם לא הושלם (“סוריא”), מותר לגדל בהמה דקה.

 בנפש, הכבש, הרכה-המתפנקת, היינו תאוות ההיתר של הנפש הבהמית והעז, הזריזה-העקשנית, היא העזות והחוצפה של הנפש הבהמית. לא מדובר חלילה באיסורים, שהרי אלו בהמות טהורות – תאוות ותכונות השייכות ל”קליפת נוגה” (תחום ההיתר, המעורב טוב ורע). אף על פי כן, כדי לזכות למדרגה הרוחנית האמתית של קדושת ארץ ישראל יש להרחיק לגמרי מגבולה טיפוח של תאוות ועזוּת, העלולות לפלוש לתחום הקדושה ולהזיק לו. עבור מי שנמצא בתחום הקדושה בשלמות – עד למקום הקדש והמקדש – תאוות ההיתר גורמות לזליגה החוצה, אל מחוץ לתחום, ועלולות להביא אותו אף לתחומי האיסור-הגזל. גם אם ניתן לגדור היתר את התאוות לבל יגזלו את תחום הקדושה, הן עלולות להוציא את האדם מריכוז בקדש ובכך  להשחית את היכולת להצמיח בנפש את ה”אור זרֻע לצדיק” הנזרע בה.

אכן, במדברות ארץ ישראל, כמו גם במקומות מחוצה לה שכיבושם המלא לא הושלם, מותר לגדל בהמה דקה, ויש בכך אף מעלה של כיבוש ארץ ישראל. כאשר הארץ עדיין איננה זרועה, והרי היא בגדר מדבר שממה שאף מסתובבים בו מזיקים, רעיית הצאן מביאה למקום נוכחות חיובית, מכלה-מבערת את הצמיחה השלילית ומכשירה את הקרקע לזריעה וישוב.

בנפש, תחום ההיתר של “קליפת נוגה” עומד כממוצע מחבר בין תחום הקדושה לתחום האיסור של “שלש קליפות הטמאות”. כשם שההיתר עלול להיות גשר המדרדר מהקדושה אל החוץ, כך היא עשויה לשמש כגשר הנוטל מן הקליפה ומביא אותה אל תחת יד הקדושה. היכולת להתפשט ולכבוש את מה שנמצא עדיין מחוץ לתחום הקדושה תלוי בתנועה נפשית של התפשטות – שיש בה גם ‘ישות’ בהמית – מתוך רצון לכיבוש (של כבש) ונכונות לדחוק החוצה בעוז (של עז) את מי שיש להרחיקו.

כאשר עם ישראל חוזר לארצו יש מתח מסוים בין השאיפה לחיי קדושה, חיים רוחניים ונאצלים הראויים לפלטין של מלך, לבין הרצון לחזור לחיים טבעיים של עם בארצו, תוך עיסוק כראוי גם בחומר, ואפילו בהנאות העולם הזה. כדי לכבוש את הארץ מן האויבים עלינו להשתמש בבהמה הדקה שבנפש, להתפשט לשטחי החולין-המדבר, לסלק מהם את ה’גויישקייט’ שהשתלט עליהם ולזהות כי גם הם שייכים לקדושת ישראל וראויים ל”אור זרֻע לצדיק”. אכן, כאשר זוכים לכבוש שטח נוסף לתחום הקדושה ולהפוך אותו למקום ישוב מבוסס, יש להזהר מ’התברגנות’ המבוססת בתאוות היתר, ויש לשאוף לחיי-קדש טהורים ועדינים המותאמים להשראת השכינה בישראל.

[עפ”י שיעור ר”ח טבת תשפ”ד – נדפס בגליון ויגש תשפ”ד.]