מכיווץ לטבעיות

דוד המלך צוה את שלמה בנו – “דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה”. בדברי דוד, שאמר על עצמו “חסיד אני”, מוגדרת עבודת ה’ בדרך חסידות חב”ד – הצורך בהשכלה אלקית (“דע את אלהי אביך”) ובעבודה פנימית בלב (“ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה”), כאשר כל השגה במח צריכה לחדור גם ללב ולהגיע למעשה בפועל.

המעבר מהמח ללב הוא דרך מח הדעת, הממוצע-המחבר בין השכל (חכמה ובינה) לבין הרגש (מדות הלב). מדות הלב העיקריות הן חסד וגבורה (אהבה ויראה), ולכן גם הדעת המולידה אותן כלולה משתי השקפות כלליות – שתי דרכים לתפוס את הלימוד וההשכלה, המולידות שני סוגים של רגש ופעולה:

יש התבוננות “אדעתא דנפשיה”, בה האדם מנסה ‘למצוא את עצמו’ בתוך הלימוד, תוך בקורת עצמית נוקבת ודחף לשינוי עצמי. התנועה הכללית של לימוד כזה היא “אור חוזר” – האדם מתאמץ להתעלות אל מה שלמד עליו. כמובן, כשמדובר בחסיד, הדברים לא נותרים ב’תיקון-עצמי’ שמתעלם מהסביבה. חלק מהתיקון הוא אימוץ אהבת ישראל אמתית, התמסרות לזולת וכיו”ב, אך הדגש הוא על ההתגברות והמאמץ להשתנות. זהו לימוד מצד הגבורות שבדעת, המולידות עבודה ‘מכווצת’ ומאומצת של “גבור הכובש את יצרו”.

לעומת זאת, ישנו לימוד “לשמה”, בו האדם ‘משתעשע’ בתוכן ההתבוננות ומתפעל מהאלקות שבה. הפועל-היוצא של לימוד כזה הוא בדרך “אור ישר”, מתוך מגמה ‘להמשיך’ את הדברים למטה – להפיץ את החידושים הלאה, לאמץ את השקפת העולם האלקית שמרחמת על המציאות ולהיטיב לכל. זהו לימוד מצד החסדים שבדעת, המולידים תנועת התפשטות של אהבה – אהבת ה’, שמתבטאת ברצון להתדמות לו, אהבה טבעית לתוכן הנלמד ואהבת כל הבריות.

הקדמנו את תיאור הגבורות שבדעת, כי ככלל הדרך בעבודת ה’ היא להקדים את היראה לאהבה: ללא מאמץ והתגברות, מתוך יראת ה’, הזרימה הטבעית היא סתמית ומלאת-ישות – חיפוש חויה אישית, ללא זיקה אמתית לעבודת ה’. רק אחרי שהאדם מתאמץ לכוון את עצמו כראוי הוא זוכה לחשוף בתוכו זרימה אלקית טבעית. 

זהו סדר הדברים בצוואת דוד לבנו שלמה – ראשית עליך להשלים את עצמך, להתאמץ להגיע ל”לב שלם”, ורק אחר כך תתגלה בתוכך “נפש חפצה”, חפצת-חסד ונובעת-טוב באופן טבעי. בעומק, יש כאן גם מעבר מדור לדור, מאב לבן – הדורות הראשונים נדרשו בעיקר להתאמץ ולהתגבר ואילו בדורנו, בלי לשכוח מבסיס העבודה, נדרש בעיקר המעבר לזרימה של “שמחה בטהרתה” וגילוי הטבע היהודי.