ניסן: באמונתו יחיה

מהו הכח הכי עליון בנפש האדם? לכאורה, החכמה נמצאת בראש, הרי "מוֹתר האדם מן הבהמה" בכוח השכלי המופלא. זה נכון, אבל יש משהו מעל השכל והחכמה. ב'מפת הנפש' הפנימית, המקבילה למערכת הספירות של הקבלה, אנו מוצאים מעל ספירת החכמה את ספירת הכתר, כמו כתר המונח על ראשנו, המייצג את הכוחות הנעלמים שמעל המוּדעוּת, הרובד העל-מודע.

הראש העליון

בספר הזוהר נאמר שבכתר עצמו ישנם "שלשה ראשים". בתרגום לכוחות הנפש, שני הראשים התחתונים-יחסית הם הרצון והתענוג. את הרצון פגשנו באדר א' ואת התענוג בשבט. ניסן, הפותח את מחזור החודשים, מקביל לראש העליון ביותר, שכדי לחוש משהו ממנו נצטט מתוך הזוהר "רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא. ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו". לא ממש הבנו… אבל אם כך כבר התחלנו להבין, כי כתוב כאן שהראש הזה אינו 'נדבק' בשום חכמה והבנה. הוא "רישא דלא ידע ולא אתידע" (ובראשי תבות רדל"א) – הוא עצמו אינו יודע מה הוא ואחרים אינם יודעים אותו. אי אפשר לדעת אותו כיון שהוא מעל כל הגדרה והגבלה כלשהי.

מהו הכח המקביל בנפש שלנו? על מה ניתן לומר שלא ניתן לומר עליו שום דבר? זהו כח האמונה. אפשר לחשוב שהאמונה היא רק תוצר של השכל: ראיתי, הבנתי ועכשיו אני מאמין. אבל התהליך הוא הפוך: האמונה קיימת לפני השכל, מעליו – היא עצם דבקות הנפש במקורה בה' – ותפקידו הנכון של השכל הוא לגלות את האמונה. פירוש הדבר שכולנו מאמינים. גם מי שאומר בתוקף שהוא לא מאמין, כח האמונה נסתר אצלו אבל בהחלט קיים.

אוכלים ומדברים אמונה

יציאת מצרים אינה רק הפסקת השעבוד הפיזי. כל המציאות של ישראל היתה נתונה בתוך מֵצרִים, שעבוד רוחני ומנטלי, כמו עוּבָּר המקופל בתוך הרחם. איך אפשר לצאת מן המיצר? רק על-ידי גילוי אותה דרגה עליונה שאינה נמצאת בכל מיצר והגבלה – האמונה. כאשר בני ישראל מתחילים להאמין, אז מתחילה היציאה ממצרים. ובסיום היציאה ושיאה, בקריעת ים סוף (בשביעי של פסח), נאמר "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".

בכל דור ודור ובכל יום ויום, חייב אדם לראות את עצמו כאילו היום יצא ממצרים. ועוד יותר בחג הפסח, "זמן חרותנו", כשאנו מסובים כבני חורין ומספרים ביציאת מצרים. כיצד מבטאים את האמונה בחג שבו זכינו לאמונה? ובכן, אורחת הכבוד (הצנועה) בשולחן הסדר היא המצה, הנקראת בזוהר "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, וגם בגימטריא מצה = כח האמונה. כלומר, האמונה היא 'כח מקיף', מעל הכוחות הפנימיים שאנו חווים בתוכנו, אבל התכלית היא 'לאכול' את האמונה, להפנים אותה היטב, להפוך את האמונה לדעת, חוייה פנימית שכל הנפש נקשרת אליה. זו הסגולה של המצה.

לאכול זה לא הכל. סביב שולחן הסדר אנו בעיקר מדברים, "והגדת לבנך", ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הדיבור הוא הביטוי של האמונה, כמו בפסוק "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר". זה באמת פלא שמצליחים להביע את ה"ראש העליון", האמונה שאיננה מוגדרת בכלל – זה עצמו הנס של פסח, פה סח. במצרים גם הדיבור היה בגלות, 'תקוע' בתוך המיצר של הגרון, ועכשיו הוא משתחרר ואנחנו מדברים, דיבורים של תפילה ותורה, דיבורים של אמונה.

רועה האמונה

הגיבור של יציאת מצרים הוא משה רבינו. משה נקרא "רעיא מהימנא" שפירושו רועה נאמן, אבל גם רועה האמונה. כלומר, משה מלמד אותנו את סוד האמונה, רועה ומאכיל אותנו אמונה. שימו לב שמשה עצמו היה "כבד פה וכבד לשון" – כיון שנשמתו באה ממקום כל-כך גבוה עד שקשה לו לבטא את עצמו בכלים של העולם הזה. אבל דווקא משום כך הוא מעניק לנו את האמונה, עד שאנו יכולים לדבר אמונה.

"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" – אצל הצדיק האמונה היא כל החיים, וכולנו צדיקים. והנה הגימטריא של צדיק היא 2 פעמים אמונה. גם המלה באמונתו יכולה להפוך ל-ב אמונות. פירוש הדבר שהצדיק חותר כל הזמן לחדש את האמונה, להגיע לדרגה גבוהה יותר של אמונה. כך למשל, גם מי שזכה לגדול בבית מאמין, צריך להמשיך ולגלות את דרגת האמונה המיוחדת שלו, "זֶה אֵלִי [באמונה שלי] וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי [האמונה שקיבלתי מאבי] וַאֲרֹמְמֶנְהוּ". זה בדיוק מה שקרה בפסח: תחילה היתה לנו האמונה שהנחילו האבות, אברהם יצחק ויעקב, אבל הגיע הזמן לאמונה שלנו, האמונה הגדולה של יציאת מצרים.

כעת נחזור לפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו": האמונה הפשוטה בה' היא הדרגה הראשונה, אני יהודי מאמין וזהו. אבל כאשר אני מאמין "במשה עבדו", הרי אני מגיע לדרגה גבוהה יותר של אמונה בה'. כי זהו בדיוק תפקידו של הצדיק האמתי, לחבר אותי לדרגה חדשה של אמונה שתחילה לא הגעתי אליה. אנו מאמינים בה' כפי שהוא התגלה למשה, רועה האמונה, ואז אנחנו ומשה הופכים להיות דבר אחד. שימו לב שבהגדה של פסח משה רבינו לא מוזכר בכלל – הוא כבר נמצא בתוכנו.