“נקבה תסובב גבר”

“לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים” שבהם הבנות “יוצאות וחולות בכרמים, ואומרות בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך”[א]. בשני הימים, יום כיפור הוא יחסית זכר (המשך ושלמות יום הזכרון, ראש השנה[ב]), “שבת שבתון”[ג] באור ישר מלמעלה למטה, וחמשה עשר באב הוא נקבה, אור חוזר מלמטה למעלה, שלמות אור הלבנה (“סיהרא באשלמותא”). לכן, ביום כיפור נעשים שידוכים “מן השמים” ובחמשה עשר באב שידוכים “מן הארץ”[ד].

ידוע ש”חמשה עשר באב” בגימטריא “תורה חדשה“[ה], ולאור מחול הבנות בחג הנשי הזה מתאים לפרש ש”חדשה” כאן רומז לפסוק “עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא הוי’ חדשה בארץ נקבה תסובב גבר”[ו] (כאשר ה”תורה חדשה” היא תורה העולה מלמטה, מהארץ, “אמת מארץ תצמח”[ז]).

עלית האשה בפירושי הפשט

בפשטנים שלשה פירושים לפסוק:

רש”י והרד”ק מפרשים שעד כה ה’ חִזר אחרינו, כגבר המחזר אחרי אשה, כאשר שלח נביאים לעורר אותנו (ללא הצלחה יתרה…). אכן, “סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין”[ח], והחידוש הוא שנתעורר לשוב מעצמנו (ללא סיוע-חיזור גלוי מלמעלה) ולחזר מלמטה אחרי הקב”ה (“ובקשו את הוי’ אלהיהם ואת דויד מלכם”[ט]). חיזור-סיבוב הנקבה אחרי הזכר הוא חידוש הגאולה.

בעל המצודות מפרש שבעולם הזה עם ישראל, הנקבה, משועבד לאומות העולם, שהן גבר רע השולט בנו ומתעמר בנו. בגאולה יתהפכו היוצרות – עם ישראל, הנקבה, יהפוך לגבר-שולט ביחס לאומות העולם (‘המין החלש’ יהפוך ל’מין החולש’), מתוך המגמה “לתקן עולם במלכות שדי”[י] עד להחזרתם בתשובה וקיום היעוד “כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי’ לעבדו שכם אחד”[יא].

המלבי”ם מפרש שהגבר והנקבה כאן הם עם ישראל וארץ ישראל (בגימטריא “נקבה תסובב גבר“!), כבפסוק “כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך”[יב]. בעבר עם ישראל חיזר אחרי הארץ וכבש אותה (“דרכו של איש לכבוש”[יג]), והחידוש המשיחי הוא שהארץ השוממה כאלפים שנה מבניה תתעורר מעצמה להשתוקק שבניה יבואו ויישבו אותה, בדרכי שלום[יד].

בשלשת הפירושים, לפי סדר הדורות, יש סדר של ‘עלית האשה’ (מתאים לסוד עלית הנוקבא במשך הדורות[טו]): בפירוש הראשון האשה – עם ישראל – נותרת אשה, אלא שהיא המחזרת אחר בעלה (שעקב מעשיה הלא-טובים התרחק ממנה). בפירוש השני, האשה – עם ישראל – הופכת להיות האיש, הגבר (ביחס לאומות)[טז]. בפירוש השלישי, עם ישראל – האשה בפירושים הקודמים – הוא לכתחילה האיש-הגבר ביחס לארץ ישראל. בסופו של דבר, ב”תורה חדשה”, תורת משיח, האשה, הבת השובבה, נעשית המשפיעה העיקרית על המציאות ו”אשת חיל עטרת בעלה”[יז] ו”איזוהי אשה כשֵׁרה [כשָׂרה אמנו] שעושה [מעצבת, בונה את] רצון בעלה”[יח].

שלשת הפירושים בט”ו באב

שלשת הפירושים שייכים במיוחד לחמשה עשר באב ה’נשי’ (יותר מאשר ליום כיפור ה’גברי’):

תשובת חמשה עשר באב היא ‘תשובה עצמית’, ללא אתערותא דלעילא גלויה (בניגוד לאתערותא דלעילא הגלויה לשוב אליו ית’ ביום כיפור, “אחת בשנה”[יט]).

כפי שמוסבר ב”היום יום” של ט”ו באב, באותו יום “תשש כוחה של חמה בישא”[כ], שליטת או”ה על עם ישראל, ממילא ה”סיהרא באשלמותא” מתקבע – “האור בה בקביעות” – כמדת הזכר-המשפיע (ולא כמחזוריות האשה-המקבל, העולה ויורדת).

בט”ו באב (דווקא) הארץ מתעוררת בהשתוקקות לבניה, בעלה.

וביחס לשידוכי ה”ימים טובים לישראל”: ביום כיפור, כאשר הבנות אומרות “בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך כו'”[כא], הבת מעוררת את הבן לבחור בה – אך עדיין הוא הבורר והבוחר, מחליט כרצונו, והשידוך נעשה ‘מלמעלה’ (מצד האיש). לעומת זאת, בט”ו באב הבת לא רק מעוררת את הבחור שירצה לבחור בעצמו, אלא מנווטת אותו לגמרי, בלא-מודע שלו, ו’מכריחה’ אותו לבחור בה (כמסופר[כב] על ‘חטיפת’ שאול על ידי כלתו מבין בחורי בנימין, בחמשה עשר באב[כג]) בהיותה המחזרת העיקרית (כמחקרים העדכניים שחיזור ממוקד פועל במחוזר, גם במקרים שבטבע המחוזר לא היה רוצה ובוחר במחזר ואף סולד ממנו). כח הפתוי הקדוש[כד] (על פי תורה, פתוי הנחתם ומקודש בחופה וקידושין) שייך לנוקבא, המלכות (בגימטריא פתוי), והתעוררותו בחמשה עשר באב היא הכנה לכתיבה וחתימה טובה על ידי “אפתנו בשופר”[כה] בראש השנה הבעל”ט.

מעובד משיעור י”ד מנחם-אב תשע”ט – בת מצוה לחיה-מושקא תחי’ גינזבורג – ע”י איתיאל גלעדי.

[א] תענית פ”ד מ”ח.

[ב] וביחזקאל מ, א יו”כ נקרא ר”ה.

[ג] ויקרא טז, לא; כג, לב.

[ד] וראה באורך בספר מחול הכרמים.

[ה] ויקרא רבה יג, ג.

[ו] ירמיה לא, כא.

[ז] תהלים פה, יב.

[ח] הלכות תשובה פ”ז ה”ה.

[ט] הושע ג, ה.

[י] תפלת “עלינו לשבח”.

[יא] צפניה ג, ט.

[יב] ישעיה סב, ה.

[יג] ילקו”ש בראשית רמז טז.

[יד] המלבי”ם מפרש כך גם על עלית עזרא מבבל, בה ירושת הארץ היתה בדרך חזקה ולא בכיבוש, אך העליה השניה היא רק כעין רמז למה שיתקיים בשלמות לעתיד לבוא (על דרך הפסוק “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”, האמור בבית שני אך רומז בעיקר לבנין השלישי הנצחי), כאשר יתכללו יחד הכיבוש והחזקה (כפי שנתבאר בארוכה בשיעורי י”ג-כ”ג חשון תש”ע) – עם ישראל יהיה “גבר” מושלם הנענה להתעוררות-חיזור ארוסתו, הארץ, יכבוש אותה בכח מיד האויבים החפצים לאנוס אותה ויחזיק בה באמת ובשלום.

[טו] ע”ח שער מיעוט הירח.

[טז] היפוך המינים בפירוש השני רומז לתופעת בלבול המינים בדור הגאולה, לפני התגלות המשיח: בלבול הבן לחשוב שהוא בת – המתבטא באופן חיצוני – הוא השתקפות תשישות כח אומות העולם והפיכתן לבת-נקבה ביחס ל”ישראל עֹשה חיל” (במדבר כד, יח) כ”בן איש חיל” (ש”ב כג, כ). הפיכת הבת לבן-משפיע – בתודעה הפנימית, ללא ביטוי גופני – היא השינוי המתחולל בעם ישראל, בסוד “איש ואיש יֻלד בה” (תהלים פז, ה) בדור הגאולה.

[יז] משלי יב, ד.

[יח] תנא דבי אליהו רבה פ”ט.

[יט] שמות ל, י; ויקרא טז, לג.

[כ] תענית לא, א (בהוספה עפ”י זהר ח”ג רפא, ב ובכ”מ).

[כא] תענית פ”ד מ”ח.

[כב] רש”י לשמואל-א כ, ל.

[כג] תענית ל, ב.

[כד] פתוי (נופל על לשון) פתוח, סוד “תחת התפוח עוררתיך” (שה”ש ח, ה) – פתוי הנשים לבעליהן במצרים כמפורש בחז”ל (שמו”ר א, יב).

[כה] תפלת שחרית של ר”ה.