עיר ופלך

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.[א] זו “מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים” (לשון הרמב”ם בתחילת הלכות סנהדרין).

היכן נוהגת מצוה זו? במשנה נאמר “סנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ”[ב], ומבואר בגמרא[ג] שהדבר נלמד מהפסוק בפרשת מסעי “והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבתיכם”[ד], כפירוש רש”י על פסוק זה “לימד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל” (כלומר, בחו”ל אפשר לדון אפילו דיני נפשות בסנהדרין של עשרים ושלשה). אם כן, שואלת הגמרא, “מה תלמוד לומר בשעריך”, מדוע בפסוק שלנו מדובר דוקא בארץ ישראל (“אשר ה’ אלהיך נתן לך”)! ואומרים: בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו”ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר[ה].

לכאורה זהו הבדל קטן, שנראה בעיקרו כמותי: בחוץ לארץ צריך בית דין בכל פלך – גליל ומחוז – ואילו בארץ ישראל צריך גם בכל עיר, בכל מקום כינוס של יהודים, “בכל שעריך” (כאשר האותיות הפנימיות של שעריך הן עיר). אך ודאי יש כאן הבדל מהותי-איכותי.

“בכל עיר” – חדירה אל פנימיות הנפש

על “שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך” מבואר בספרים הקדושים (מלבד הפשט הפשוט) שכל אחד צריך להעמיד בעצמו שופטים ושוטרים, שופטים שיקבלו החלטה ושוטרים שיישמו אותה, וזה כולל “בכל שעריך” – בכל שערי הגוף והנפש[ו].

כעת נתבונן בפנימיות בהבדל בין פלך לעיר. בפשטות, עיר היא משהו מצומצם, נקודתי יחסית, ופלך כוללת כמה ערים, מחוז שלם. והנה מבואר בחסידות[ז] שיש שלשה שלבים של התפתחות, נקודה-קו-שטח – אם כן, עיר היא נקודה ופלך הוא שטח. בארץ ישראל צריך לדון גם את הנקודה, מה פירוש הדבר?

עוד מובא בחסידות שעיר נדרש מלשון עָר במובן צר ואויב, עיר היא מקום שיש בו אויבים. לפי זה יש לפרש בנפש: הקמת בית דין בכל עיר חותרת להגיע לאויב הפנימי, וזהו החידוש-היחוד בארץ ישראל. בית דין בכל פלך היינו לדון בדברים הגלויים שעל פני השטח, וזה קיים גם בעבודת חו”ל, אבל בארץ ישראל צריך להגיע גם לנקודה הפנימית הנסתרת, כמו שהוסבר בפרשת ראה (בעניין שרוש עבודה זרה) שבארץ ישראל צריך להגיע למקומות הכי פנימיים בנפש, התת-מודע והלא-מודע.

מהו האויב הפנימי הנסתר? מבואר[ח] שלפעמים היצר הרע הוא אויב בלבוש אוהב, אויב שנדמה כאוהב. כך למשל מה שנקרא ‘מצפון’, נדמה כמשהו טוב אבל באמת הוא בא מהיצר הרע, הפולחן העצמי (הרוצה ‘להשקיט את המצפון’).

כשבאים לארץ וכובשים אותה, הופכים להיות צדיקים (כמו שהוסבר בפרשת ראה) המסוגלים להתמודד עם הלא-מודע – ואז צריך להיות “בכל עיר ועיר”, בכל נקודה ונקודה גם של הלא-מודע.

ארבעת פירושי פלך

לפני שנמשיך נתבונן במלה פלך. לפלך יש ארבעה פירושים[ט]: א. פלך שטווים בו, כמו בפסוק “ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך”[י]. “אין חכמה לאשה אלא בפלך”[יא] – לטוות ולתפור היינו לעשות יחודים, לכן נשים טובות בשידוכים, לתפור ולחבר יחד. ב. משענת ומקל ללכת בעזרתו, כמו קביים, “מחזיק בפלך”[יב] (כנראה שצורתו דומה לפלך שטווים בו, אבל השימוש שונה). ג. מחוז, כמו בלשון חז”ל אצלנו. וכן נמצא כבר בתנ”ך “שר הפלך” וכיו”ב[יג].  ד. משמעות מאוחרת נמצאת בספרי התכונה (אסטרונומיה) מימי הביניים: גרם שמימי, כוכב או קבוצת כוכבים.

ובפנימיות, יש לכוון את ארבעת הפירושים בדרך זו:

הפלך שטווים בו כנגד המלכות. הטויה בפלך היא “חכמת נשים בנתה ביתה”, חכמה תתאה במלכות; הפלך כמקל הליכה כנגד נצח-הוד-יסוד (נצח והוד הם כנגד שתי הרגלים, והיסוד נחשב ‘רגל שלישית’); פלך במובן מחוז כנגד חסד-גבורה-תפארת. זהו עיקר ה’שטח’ של מדות הלב, “ובדעת חדרים ימלאו”, חדר ר”ת חסד דין רחמים (וראה לקמן); פלך כקבוצת כוכבים שייך לבינה. הכוכבים בכלל בבינה, וכן גלגל המזלות (לעומת ‘גלגל היומי’ בחכמה).

תפלה – בכל מקום, עיון – בעיקר בארץ ישראל

אך המלה פלך רומזת לדברים נוספים, ומכאן נבוא להסבר נוסף בפנימיות בהבדל בין פלך ועיר:

פלך קרוב לשרש פלל, לשון דין ומשפט, “ונתן בפללים”[יד], וכן לשון תפלה. לשון משפט מתאימה כמובן לפשט כאן, למנות שופטים-פלילים בכל פלך. אך בעבודת ה’ יש לרמז גם ללשון תפלה, כאשר המלה פלך נקראת ישר והפוך והיא נוטריקון “תפלת כל פה”. משפט ותפלה מתקשרים למה שהוסבר שפלך במשמעות מחוז שייך למדות חג”ת: התפלה היא “עבודה שבלב” ומצד זה היא שייכת לגבורה, אך “לית פולחנא כפולחנא דרחימותא” ומצד זה היא בחסד; המשפט הוא “עמודא דאמצעיתא”, בתפארת, אך גם הוא נוטה לחסד, לדון לכף זכות “בצדק תשפוט עמיתך”.

לפי זה נפרש: כדי לשפוט את עצמו, וכל שכן את הזולת, צריך לקיים “בצדק תשפֹט עמיתך”[טו], לעשות משפט צדק, “ושפטו את העם משפט צדק”. לכן לפני המשפט על השופט להתפלל לה’ שיזכה לשפוט נכון, שתהיה לו הכרעת הדעת כמו שצריך. התפלה הזו – בחינת פלך – שוה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. הכל מתחיל מהתפלה לה’, שהרי בלי הסייעתא-דשמיא המשפט הוא לא משפט צדק אלא עול.

את המלה עיר נדרוש כעת מלשון עֵר ערנות. עיקר הערנות היא בעינים, כאות ע בראש המלה ‘עיר’ (בסוד “החכם עיניו בראשו”[טז]). לענייננו, היכולת לעיין לעומק, בערוּת וערנות – עד עד כדי כך שחודרים ומגיעים ללא-מודע – זו תכונה מיוחדת של ארץ ישראל שבה מעמידים שופטים בכל עיר ועיר ומסוגלים להתמודד גם עם כל נקודה נעלמת.

והנה “אני ישנה [בגלותא] ולבי ער”[יז] – גם בחוץ לארץ “לבי ער” בגעגועים לארץ ישראל, וכיון ש”במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש” (כדברי הבעש”ט) – לכן גם בחו”ל ניתן להתעורר למשפט צדק בכל עיר ועיר, להגיע אל הנקודה הפנימית הנעלמת.

וברמז: במלה שעריך הראש והסוף אותיות שך והאמצע אותיות עיר שעולה פר, אלו ש”ך דינים ופ”ר דינים שצריך להמתיק, כמבואר בקבלה (כאשר שך פר יחד = 600, כנגד 600 אותיות של קכ צרופי שם אלהים, שם הדין). פר (= עיר) רומז ל”פר העלם דבר של צבור”, כמו שהתבאר שתיקון ה”עיר” הוא להגיע לתיקון הרע הנעלם, וכן פר העלם דבר נקבע דוקא לפי בני ישראל היושבים בארץ ישראל[יח], כנ”ל שזו עבודת ארץ ישראל. ורמז מובהק: נאמר בפר העלם דבר “ונעלם דבר מעיני הקהל”[יט], כאשר עיני הקהל = עיר = פר דינים, ו-מעיני הקהל = שך דינים[כ].