כל יום שבת | אני לומד עם חבר על נושא השבת על פי קבלה וחסידות. תוך כדי הלימוד נשאלה השאלה: אמנם לא מקשים על הקב״ה, ובכל זאת, למה הוא העמיד את שיא ההתקשרות אליו, שיא הקדושה, על עניין הזמן? מבקשים שהרב יאיר עינינו.

אנו חיים בתוך ממד הזמן. העולם מורכב משלשה ממדי המקום (אורך רוחב ועומק), ואליהם מצטרף הזמן שגם הוא נברא ולמעשה הוא ממד נוסף במציאות (כידוע גם היום בפיזיקה על הקשר בין מקום וזמן). בספר יצירה מדובר על "עולם, שנה, נפש" – דהיינו: מקום (עולם), זמן (שנה), אדם (נפש) – כאשר הזמן מהווה ממוצע בין האדם למקום, וסוד ממד הזמן הוא עצם החיוּת.

משמעות המושג שבת אינה רק יום השביעי, יום השבת, אלא כל השבוע נקרא שבת (במיוחד בלשון חז"ל, כמו "יום ראשון בשבת". אך גם בלשון התורה: "שבע שבתות תמימות", ומתרגם אונקלוס: שבתות – שבועין). כל ממד הזמן נקרא שבת, ולכן יש להתבונן על יום השבת כשיא ומוקד של הזמן כולו.

כל חיים מתאפיינים בתנועה חוזרת של רצוא ושוב, "והחיות רצוא ושוב" (אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת), ובלשון ספר יצירה "אם רץ לבך שוב לאחד" (לפי הגירסה המובאת בתניא). גם בממד הזמן יש את התנועה הזו באופן הבא: בימים רביעי-חמישי-שישי יש תנועה של עליה, "רצוא", חיוּת הזמן עולה דרך שלשת העולמות: עולם העשיה, עולם היצירה ועולם הבריאה (בי"ע). וכן מתעלה במקביל נפש האדם לקראת קדושת השבת (ויש שזוכים לחוש זאת ממש) – ולכן בתפילת שחרית של יום רביעי אומרים בסוף "שיר של יום" פסוקי "לכו נרננה" ("לכו נרננה הקטן") הקשורים לקבלת שבת. העליה מגיעה לשיאה ביום השבת קודש, שבת מנוחה, מגיעים "אל המנוחה ואל הנחלה" במקור נשמות ישראל בעולם האצילות (שהוא עולם אלוקי, כולו טוב ואין בו מודעות נפרדת כלל). לאחר מכן יש תנועה של ירידה, "שוב", המתחילה בהבדלה במוצאי שבת: בימים ראשון-שני-שלישי יורדים בחזרה דרך העולמות בריאה-יצירה-עשיה, ושוב עולים, וחוזר חלילה.

מורנו הבעל שם טוב המשיל למלך ששלח את בנו למדינה רחוקה, והתכלית היא שהבן יחזור להפגש עם אביו המלך לאחר כל מה שרכש במדינת הים. בדומה לזה יש בכל שבוע (השבת): הנשמות יורדות ממקורן והולכות למסע בדרכי העולם, עד שפונות בדרכן חזרה ומגיעות הביתה בשבת לאחר השבוע המייגע (אך בזכות זכירת השבת גם בששת ימי המעשה, נשמרים לא להנתק מקדושת השבת).

יגיעת ימי החול מכינה לשבת (כבר מיום ראשון, "מחד בשבת לשבת") – הן בהכנות הפשוטות לשבת, והן בהתעלות פנימית של כל החיות-הזמן מכל השבוע (שבת) שחוזר ומגיע למקורו. ביום השבת מתקיים "יגעתי ומצאתי תאמין" – בזכות היגיעה של ימי השבוע, זוכים ל"מציאה" של קדושה ביום השבת, ואז "תאמין" כיון ששבת היא בחינת אמונה, בה מתגלה האמונה, "אז תתענג על הוי'".

נמצא שהשבת, הקבועה וקיימת מימי בראשית, היא פעימת הזמן כולו. כאשר יהודי שומר שבת, הוא הופך להיות "בעל הבית" על הזמן. וללא שמירת השבת, חלילה, הוא נתון תחת ממשלת הזמן לגריעותא, "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", כל הזמן "אין לו זמן" לשום דבר שבקדושה. שמירת השבת "מסדרת את הזמן" כראוי, בתנועת רצוא ושוב (כמו אדם שמסדיר את הנשימה), וכל החיים מתנהלים באור השבת.

נוסיף רמז בחכמת החשבון. המושג רצוא ושוב מומחש במספרי "יהלום" – מספרים שמקיימים את המשוואה: סכום כל המספרים מאחד עד מספר מסוים, ובחזרה מאותו מספר עד אחד (דבר שיוצר צורת שני משולשים הפוכים זה על גבי זה, יהלום) – שאפשר לקרוא להם גם "מספרי רצוא ושוב". כעת נחשב את ה"יהלום" של 26, ערך שם הוי' ב"ה: 1 ועוד 2 וכו' עד 26, ושוב 26 ועוד 25 עד 1. התוצאה תהיה 702, גימטריא שבת. זו המחשה יפהפיה לתהליך הרצוא-ושוב בכל השבוע (השבת): העולם נברא בשמו הגדול, שם הוי', וכאשר מתקיימת תנועת רצוא ושוב, אל הוי' וממנו, נוצרת השבת, ממד הזמן.

ניתן להתבונן בציור הזה כעלייה מהנקודה של 1 המייצגת מודעות עצמית נפרדת (שיש בעולמות, וכלפיה נדרשת 'הכנעה'), אל שם הוי', מודעות אלוקית (לאחר עבודת ה'הבדלה'), ושוב חוזרים לאחד ("שוב לאחד") ורוכשים מודעות טבעית מתוקנת שבה חשים שהוי' אחד בכל מקום, וזהו סוד השבת.