מכון גל עיני
נכתב עלידי
שָׁלוֹם יְלָדִים!
בְּשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה הִתְחַלְנוּ לִקְרֹא בַּתּוֹרָה אֶת חֻמַּשׁ וַיִּקְרָא וְנִכְנַסְנוּ לְעוֹלָם חָדָשׁ – הַקָּרְבָּנוֹת.
אֵין זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ אָנוּ שׁוֹמְעִים בַּתּוֹרָה עַל הַקְרָבַת קָרְבָּן. כְּבָר בְּסִיּוּם הַחֻמָּשׁ הַקּוֹדֵם קִבַּלְנוּ תֵּאוּר מְפֹרָט עַל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהֻקְרְבוּ בַּמִּשְׁכָּן בִּימֵי הַמִּלּוּאִים. עוֹד בְּעֶרֶב יְצִיאַת מִצְרַיִם זָכִינוּ לְהַקְרִיב אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח. אֲפִלּוּ קַיִן וְהֶבֶל כְּבָר הֶעֱלוּ לַה’ קָרְבָּנוֹת מִפֵּרוֹת עֲמָלָם.
בְּכָל זֹאת, בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא זֶה כְּבָר מַשֶּׁהוּ אַחֵר. כָּאן אָנוּ פּוֹגְשִׁים רְשִׁימָה מְסֻדֶּרֶת שֶׁל סוּגֵי הַקָּרְבָּנוֹת הַשּׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר לְכָל אֶחָד מֵהֶם מֻצְמָד הֶסְבֵּר מְפֹרָט הַכּוֹלֵל פְּרָטִים רַבִּים – אֵיזֶה בַּעַל חַיִּים בּוֹחֲרִים, הֵיכָן וְכֵיצַד שׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ, מִי זוֹרֵק אֶת דָּמוֹ וְהֵיכָן, אֵלּוּ חֲלָקִים מִבְּשַׂר הַקָּרְבָּן נִשְׂרָפִים וְאֵלּוּ נֶאֱכָלִים. לְמַעֲשֶׂה כָּאן אָנוּ לֹא פּוֹגְשִׁים תֵּאוּרִים עַל הַקְרָבַת קָרְבָּנוֹת כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים אֶלָּא מַמָּשׁ לוֹמְדִים אֶת תּוֹרַת הַקָּרְבָּן – “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה”, “זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת”.
תּוֹרָה הִיא מִלְּשׁוֹן הוֹרָאָה וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית – בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל זְמַן וּבְכָל אָדָם, וְלָכֵן כְּשֶׁלּוֹמְדִים אֶת תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת עָלֵינוּ לְחַפֵּשׂ אֵיךְ אָנוּ יְכוֹלִים גַּם הַיּוֹם, כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹד לֹא נִבְנָה, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’.
לָתֵת אֶת עַצְמִי בְּמַתָּנָה
לִקְרַאת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל אַבָּא הֶחְלַטְנוּ, הַיְּלָדִים, לְהַפְתִּיעַ. בָּרוּר, יוֹם הֻלֶּדֶת חֲמִשִּׁים קוֹרֶה רַק פַּעַם בַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה… בִּשַּׁלְנוּ תָּכְנִית שְׁלֵמָה וּכְדֵי שֶׁכָּל הַהֲכָנוֹת יִשְׁמְרוּ בְּסוֹד מִפְּנֵי אַבָּא, שִׁתַּפְנוּ בַּהֲכָנוֹת גַּם אֶת אִמָּא. דָּבָר אֶחָד נִשְׁאַר בֵּינֵינוּ, הַיְּלָדִים, וְהוּא הַמַּתָּנָה. רָצִינוּ לָתֵת מַתָּנָה אִישִׁית מֵאִתָּנוּ, דַּרְכָּהּ נוּכַל לְהַבִּיעַ קְצָת מֵהָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ לְאַבָּא וּמֵהַתּוֹדָה שֶׁאָנוּ רוֹצִים לְהַבִּיעַ כְּלַפָּיו.
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הִפְרִישׁ מִקֻּפַּת הַחִסָּכוֹן שֶׁלּוֹ כַּמָּה שֶׁהָיָה יָכוֹל, כָּךְ שֶׁיַּחַד הִצְטַבֵּר סְכוּם נָאֶה וּמְכֻבָּד. אָז מָה קוֹנִים? מָה בֶּאֱמֶת יוּכַל לְשַׂמֵּחַ אֶת אַבָּא? הֲרֵי כָּל סֵפֶר שֶׁמְּעַנְיֵן אוֹתוֹ הוּא מִיָּד קוֹנֶה וְקוֹרֵא. כְּלֵי עֲבוֹדָה? לֹא הִצְלַחְנוּ לִמְצֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּמָּשׁ חָסֵר לוֹ. מְעַנְיֵן, כִּי אִם אַבָּא הָיָה שׁוֹאֵל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מָה הָיָה רוֹצֶה לְקַבֵּל כְּמַתָּנָה הוּא מִיָּד הָיָה מַצִּיג בְּפָנָיו רְשִׁימָה שֶׁל עֲשָׂרָה דְּבָרִים. לִי דֵּי בָּרוּר מָה חָסֵר לִי. אֲבָל אֵצֶל אַבָּא מַהֵר מְאוֹד הֵבַנּוּ שֶׁזֶּה אַחֶרֶת. שַׂמְנוּ לֵב שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה מָה נַחֲלִיט בַּסּוֹף לִקְנוֹת לוֹ בְּתוֹר מַתָּנָה, מָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים בְּעֶצֶם לָתֵת לוֹ הוּא מַשֶּׁהוּ אַחֵר – אֲנַחְנוּ רוֹצִים לָתֵת לוֹ אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עָמֹק בְּתוֹךְ הַלֵּב.
אֲנַחְנוּ רוֹצִים לוֹמַר לוֹ תּוֹדָה עַל כָּל הַהַשְׁקָעָה הָעֲצוּמָה שֶׁהוּא מַשְׁקִיעַ בָּנוּ וְעַל תְּשׂוּמֶת הַלֵּב הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁהוּא מַקְדִּישׁ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ. לְכָל אֵלּוּ קְשׁוּרָה הַבָּעַת תּוֹדָה, וַאֲנִי לֹא בָּא חָלִילָה לְהַמְעִיט בְּעֶרְכָּה, אֲבָל הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁגַּם הַבָּעַת תּוֹדָה עַל כָּל אֵלּוּ הִיא חֵלֶק קָטָן מִמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לְבַטֵּא. בְּעֶצֶם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לוֹמַר לְאַבָּא: “אַתָּה וְרַק אַתָּה אַבָּא שֶׁלָּנוּ”. זֶה הַדָּבָר שֶׁהֲכִי יְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ וְאֶת זֶה הָיִינוּ רוֹצִים לָתֵת לוֹ. בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת: אֲנַחְנוּ רוֹצִים לָתֵת לוֹ אֶת עַצְמֵנוּ.
לַעֲלוֹת כָּלִיל לַה’
כַּאֲשֶׁר אֲנִי מִתְבּוֹנֵן כַּמָּה גָּדוֹל ה’, כַּמָּה הוּא אוֹהֵב אוֹתִי וּמַשְׁקִיעַ בִּי, אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לַה’ תּוֹדָה. אֲבָל כְּמוֹ עִם אַבָּא, הַתּוֹדָה אֵינָהּ רַק עֲבוּר הַשֶּׁפַע שֶׁהוּא מַעֲנִיק לִי, אֶלָּא עַל זֶה שֶׁהוּא תָּמִיד כָּאן בִּשְׁבִילִי – עַל זֶה שֶׁהוּא אַבָּא שֶׁלִּי! אָז אִם אַתָּה אַבָּא שֶׁלִּי – אֲנִי הַבֵּן שֶׁלְּךָ, וְאֶת הָאֲמִירָה הַזּוֹ אֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲנִיק לְךָ בְּמַתָּנָה. אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לְךָ אֶת כָּל כֻּלִּי – לִמְסֹר אֶת עַצְמִי אֵלֶיךָ!
בַּחֲסִידוּת, הָרֶגֶשׁ הַזֶּה מְכֻנֶּה בִּטּוּל.
אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַזּוֹ אָנוּ מְבַטְּאִים בְּהַקְרָבַת קָרְבַּן הָעֹלָה, כַּאֲשֶׁר בַּעַל הַחַיִּים לְמַעֲשֶׂה בָּא לְהַחֲלִיף אוֹתִי. אֶת הָעֹלָה אֵינִי מְחֻיָּב לְהָבִיא (בְּרֹב הַמִּקְרִים). אֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת מֵרְצוֹנִי הַטּוֹב וּמִתּוֹךְ הַצֹּרֶךְ הָאִישִׁי שֶׁלִּי בְּהַבָּעַת הַקֶּשֶׁר הַמְּיֻחָד שֶׁלִּי עִם ה’. אֲנִי מֵבִיא אֶת הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּלְאַחַר שְׁחִיטָה וּזְרִיקַת הַדָּם יַעֲלֶה הַכֹּהֵן אֶת כָּל אֲבָרֶיהָ אֶל הַמִּזְבֵּחַ, שָׁם הֵם יִשָּׂרְפוּ כָּלִיל! לֹא יִוָּתֵר מֵהֶם מְאוּמָה! רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁיַּעֲלֶה מִשְּׂרֵפַת בְּשַׂר הַקָּרְבָּן יֻגַּשׁ לְרָצוֹן לִפְנֵי ה’ וְיִגְרֹם לוֹ קוֹרַת רוּחַ רַבָּה.
עֹמֶק הַבּוּשָׁה
בֶּטַח אַתֶּם מִתְפַּעֲלִים מִמֶּנִּי וּמֵהָאַחִים שֶׁלִּי וְחוֹשְׁבִים שֶׁאֲנַחְנוּ דֻּגְמָה שֶׁל יְלָדִים לְמוֹפֵת, אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁלֹּא מַמָּשׁ. יוֹם הֻלֶּדֶת הוּא אֵרוּעַ מְיֻחָד שֶׁל פַּעַם בְּ… וְלָכֵן תָּבִינוּ לְבַד שֶׁלֹּא זוֹ תְּמוּנַת הַמַּצָּב הַקְּבוּעָה שֶׁלָּנוּ. בְּסַךְ הַכֹּל, אֲנַחְנוּ חֲבוּרָה דֵּי תּוֹסֶסֶת שֶׁלֹּא תָּמִיד גּוֹרֶמֶת לְאַבָּא אֶת מְלֹא נַחַת הָרוּחַ. לֹא פַּעַם הוּא גַּם נֶאֱלַץ לְהַקְפִּיד עָלֵינוּ, וְתַאֲמִינוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִבּוֹת טוֹבוֹת לְכָךְ. רַק בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בַּיָּמִים שֶׁרֵיחַ פּוּרִים עָמַד בַּאֲוִיר, נִתְפַּסְנוּ בְּקַלְקָלָתֵנוּ. אַבָּא נִכְנַס לַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ בְּדִיּוּק בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הֲכָנַת מִתְקַן הַתָּזַת מַיִם מְשֻׁכְלָל שֶׁאָמוּר הָיָה לִגְרֹם לְמִי שֶׁיִּפְתַּח אֶת דֶּלֶת הַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ לְהֵרָאוֹת כְּמוֹ מִי שֶׁיָּצָא מִבְּרֵכַת שְׂחִיָּה… “נוּ, בֶּאֱמֶת. שִׂמְחָה עַל חֶשְׁבּוֹן סֵבֶל שֶׁל יְהוּדִי אַחֵר?! כַּמָּה פְּעָמִים כְּבָר אָמַרְתִּי לָכֶם”, אָמַר אַבָּא, וְהוֹסִיף “אֵין קֶשֶׁר בֵּין הוֹלֵלוּת לְשִׂמְחָה אֲמִתִּית”.
הַמִּלִּים שֶׁהִצְלִיף בָּנוּ אַבָּא וְהָאַכְזָבָה שֶׁהָיְתָה נְסוּכָה עַל פָּנָיו הָיוּ קָשִׁים עֲבוּרֵנוּ אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵהָעֳנָשִׁים שֶׁקִּבַּלְנוּ עַל מַעֲשֵׂה הַקֻּנְדָּס. אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ הַבִּטּוּל, אוֹתוֹ תֵּאַרְתִּי לָכֶם קֹדֶם, תָּפַס רֶגֶשׁ חָזָק שֶׁל בּוּשָׁה וְהַשְׁפָּלָה. לֹא, לֹא אַבָּא הָיָה זֶה שֶׁהִשְׁפִּיל אוֹתָנוּ. הוּא בְּסַךְ הַכֹּל אָמַר אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת לֹא תָּמִיד נְעִימָה לָאֹזֶן. וּמַהִי? שֶׁאֲנַחְנוּ בְּטִפְּשׁוּתֵנוּ גָּרַמְנוּ לְעַצְמֵנוּ לְהַגִּיעַ לְמָקוֹם כָּזֶה.
הַהַחְטָאוֹת שֶׁלִּי…
הַקָּרְבָּן שֶׁמְּבַטֵּא אֶת רֶגֶשׁ הַשִּׁפְלוּת הוּא קָרְבַּן הַחַטָּאת, מִשּׁוּם שֶׁאֵת הַחַטָּאת חוֹבָה עָלַי לְהָבִיא בְּמִקְרִים בָּהֶם לֹא נִזְהַרְתִּי כָּרָאוּי וְעָבַרְתִּי עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל ה’. בְּשׁוֹנֶה מִקָּרְבַּן הָעֹלָה, בְּקָרְבַּן חַטָּאת רַק הָאֵמוּרִים מֻקְטָרִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאֵלּוּ אֶבְרֵי הַבְּהֵמָה נִמְסָרִים לְמַאֲכַל הַכֹּהֲנִים. זֶה אוֹמֵר שֶׁאֶת רֶגֶשׁ הַבִּטּוּל וּמְסִירַת עַצְמִי כָּלִיל לַה’ יַחֲלִיפוּ רִגְשׁוֹת שִׁפְלוּת וּבוּשָׁה מֵעַצְמִי וּמֵהִתְנַהֲגוּתִי.
שִׂימוּ לֵב! לֹא מְדֻבָּר עַל חֲטָאִים שֶׁעָשִׂיתִי בִּמְכֻוָּן, בְּמֵזִיד, אֶלָּא דַּוְקָא עַל כָּאֵלּוּ שֶׁנַּעֲשׂוּ מִתּוֹךְ חֹסֶר תְּשׂוּמֶת לֵב רְאוּיָה. כַּאֲשֶׁר אֲנִי נִכְשַׁל בְּשׁוֹגֵג אֲנִי יָכוֹל לְנַסּוֹת וּלְתָרֵץ אֶת עַצְמִי בְּכָךְ שֶׁשָּׁכַחְתִּי וְלֹא מַמָּשׁ הִתְכַּוַּנְתִּי, אֲבָל זוֹ בְּדִיּוּק הַשְּׁאֵלָה הַבָּאָה שֶׁאֶשָּׁאֵל: “אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁשָּׁכַחְתָּ?!”. אַתֶּם יוֹדְעִים, דְּבָרִים שֶׁמַּמָּשׁ חֲשׁוּבִים אֲנִי דּוֹאֵג שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ. אֲנִי מֵכִין לְעַצְמִי לְפָחוֹת חָמֵשׁ תִּזְכּוֹרוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת וּבִלְבַד לֹא אֲפַסְפֵס. אֲבָל כַּנִּרְאֶה שֶׁבִּזְמַן הַחֵטְא הָיִיתִי מְמֻקָּד בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר, רְצוֹן ה’ לֹא הָיָה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב לִי. הַחֵטְא הוּא לְמַעֲשֶׂה הַחְטָאָה שֶׁל הַמַּטָּרָה.
שֶׁנִּזְכֶּה לְבִטּוּל הָעֹלָה ולְשִׁפְלוּת הַחַטָּאת!
שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
רָזִי
