אני מאמין

האם אנו יכולים בכלל לגעת בנושא של השואה? מצד שני, האם אנו יכולים שלא לגעת בו? הדור שלנו חי בצל השואה, ב”פוסט טראומה” של ניצולי הכבשנים באירופה, ובעולמנו מנסרות שאלות כבדות הקשורות למאורעות השנים ההן[א].

מותר לשאול. אמונה טהורה אינה סותרת שאלות נוקבות. אדרבה, המאמינים הגדולים ביותר, הקרובים ביותר אל הקב”ה, הרשו לעצמם לשאול ולזעוק בכאב: מ”לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה”[ב] של משה רבינו, דרך “אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ”[ג] של חבקוק הנביא, ועד “הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל”[ד] בתהלים. “מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?”[ה] – זו השאלה הכבדה ביותר המטרידה את טובי האנושות מאז ומעולם, וקשה לומר שקבלנו עליה תשובה מספקת! אנו ממשיכים לשאול, לצעוק “עד מתי?!”, עד שתבוא הגאולה השלמה והקב”ה יניח את דעתנו, רק הוא יודע איך.

ובכן, מה תגובתו של האדם המאמין לנוראות השואה?

אל תעשה חשבונות

קיימת גישה דתית האומרת: כיון שמעיקרי האמונה הוא הגמול הצודק, “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא”[ו], ודאי שגם כל הסבל בשואה הגיע במשפט צדק מאת ה’. עד כאן מוסכם על כולם. אלא שמשום כך באים ומתחילים לחפש חטאים, להצביע על פגמים שונים בהם ניתן להאשים את דור השואה, מה עשו ומה לא עשו…

לדעתנו לא ראוי לנהוג כך, כפי שעולה גם מדברי הרבי מליובאוויטש. בכלל, אסור ללמד חובה על עם ישראל![ז] יתירה מזו: אין זה מתפקידנו להצדיק את הקב”ה בשואה, ב’התחשבנות’ של חטא-ועונשו. לא נהיה קטגורים מטעם בורא עולם ונתיימר לנהל פנקסי החשבונות שלו. הדעת איננה סובלת שהדבר הנורא הזה הוא רק עונש במובן הפשוט, ולו על החטאים הגדולים ביותר.

שלשת הרֵעים ניסו להצדיק את ה’ על ייסורי איוב ולהאשים אותו בחטאים. אבל ‘בשורה התחתונה’ הם לא צדקו, וה’ העדיף את איוב עליהם[ח] (עם כל הבקורת כלפי איוב)! כך הוכיח אליהוא בן ברכאל את שלשת הרעים שלא דברו נכונה: ה’ ודאי משגיח בכל ושופט בצדק, אלא שדרכיו גבהו מדרכינו ומדעתנו. ואם בייסוריו של אדם אחד כך, כל שכן וקל וחומר כשמדובר בהמוני-המונים, אלפים ורבבות ומיליונים, כמות ואיכות שאיננו מצליחים כלל לתפוס ולשער! אל תנסה להצדיק את הבורא לפי המושגים שלך, כך תשקר לו ותשקר לעצמך. מוטב להישאר בשאלה מאשר תשובות כאלה.

אם כן, לא נתיימר להסביר למה ומדוע באה השואה. איננו יודעים. ובכל זאת אנו מאמינים, שהרי האמונה היא מעל הידיעה. מה שכן ניתן לדבר הוא על עצם התגובה שלנו, מבחינת האמונה בה’, לנוכח אימי השואה: מהו היחס שלנו מול חרון-האף והדין הנורא שניתך על ראשינו.

נמנה כעת ארבע אפשרויות של תגובה, כארבע קומות זו למעלה מזו:

א.    כעס וכפירה

התגובה הראשונה היא עזיבת ה’. הרבה יהודים כועסים על הקב”ה: איפה הוא היה? איך הוא הניח לזה לקרות? אם כך, הם אומרים, הרי “עָזַב ה’ אֶת הָאָרֶץ”, ואולי בכלל “אין דין ואין דיין”. כך ניתן למצוא אנשים רבים שהשואה הביאה אותם לעזוב את ‘העולם הדתי’ (ולפחות שימשה תירוץ לכך), באמרם: אחרי השואה איננו יכולים להמשיך להאמין כמו קודם. הוא עזבנו ומכר אותנו, גם אנו נעזוב אותו, חס ושלום.

שיהיה ברור, איננו מצדיקים את התגובה הזו. עלינו להאמין בה’ גם ועל-אף ומתוך כל הצרות, “הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל”[ט], “כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ”[י]. אבל ניתן להבין את אותם אנשים וללמד עליהם זכות, “אין אדם נתפס בשעת צערו”[יא]. לעומת כל הצער והכאב, עלינו לומר בעיקר דברי נחמה, כמו שעושה ה’ עצמו: “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה’ כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ”[יב].

אם כן, התגובה הכופרת איננה נכונה, ובכל זאת יש בה משהו אמתי ולכן אנו מונים אותה כראשונה מארבע תגובות של אמונה. מדוע? כיון שמי שכופר לגמרי הוא ‘קר’ ומנוכר, אין לו ציפיות ואין לו אכזבות. אבל מי שכועס ומתמרמר, מתריס ומתווכח, זהו סוג של יחס! יש כאן ‘ניצוץ’ טוב מאד, סוג של קירבה מתחת לערימת הכפירה והריחוק. אותו ניצוץ יכול לבסוף להתעורר, ודוקא בזכות הכעס, האכפתיות שאינה נותנת מנוח, לחזור בתשובה אל ה’. לכן גם כעסם של אחינו האהובים הוא יקר לנו, ויחד אנו פונים אל הקב”ה שינחם את כולנו ויחזיר את בניו שלבם מר עליהם ועליו, ברפואה שלמה לרוח הנשברה.

ב.    הסתר פנים

התגובה השניה נמצאת כבר בתוככי העולם המאמין, אבל אומרת: קשה לנו לראות השגחה גלויה בשואה. אנו מאמינים בהשגחה פרטית של הבורא (מעיקרי האמונה), אבל יש זמנים שההשגחה נעלמת ונסתרת, כפי שהקב”ה אומר בפירוש בתורה “אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם”[יג], “וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי”[יד].

אין כאן חיפוש חטאים מסוימים (כגישת “החטא ועונשו” ששללנו קודם), אבל יש חשבון נפש כללי מתוך אמונה שה’ נוהג עמנו ביחס של “מדה כנגד מדה”. הרי כך נאמר בתורה, שכתוצאה מ”וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי”[טו] גם ה’ נוהג עמנו בקֶרִי (מלשון מקרה), “אם תעזבני יום, יומיים אעזבך”[טז]. והרי כך הזהירו חכמים שכאשר מתרגשת עלינו צרה יש להתייחס אליה ברצינות, להבין שלא באה סתם כך אלא כתוצאה ממעשינו הרעים, וממילא להתעורר בתשובה![יז]

הגישה הזו אינה מצליחה לחדור ולפגוש את ה’ בדרך חיובית ומאירת פנים. ומדוע באמת נצליח? הרי זו תקופה של חושך ואפלה, בוקה ומבולקה. ה’ מדבר אלינו בדרך השלילה ומעביר מסר כואב, כמו אב שמסב את פניו מבנו ומניח אותו ליפול בידי האויב. במקום חסד ורחמים, אנו פוגשים דין וגבורה, כעס וחרון אף, ולנוכח זה עלינו להצדיק את הדין ולומר “חטאנו”. האמונה פוגשת את ה’ ב”פנים מוקטנות” (“זעיר אנפין”) – כשם שאנו נהגנו אתו בקטנוּת, לא האמנו מספיק, כך הוא מתחבא מאתנו ומסתיר פניו, כמו הכלל הגדול שה’ מתנהג עמנו כפי שאנו מתנהגים עמו, “כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים”[יח].

זו גישה לגיטימית של יראים וכשרים. אך אחרי הכל, עלינו להגיע לרמה גבוהה יותר של אמונה (שוב, כפי שלימד הרבי מליובאוויטש). סוף סוף, מנסים להצדיק את ה’ במושגים המובנים לנו, במקום להודות בכך שה’ הוא מעל תפיסתנו. כאשר באה צרה צריך ודאי לעורר לתשובה – כמו הקריאה שהפיץ הרבי הריי”צ (בעזרת חתנו הרבי) בעיצומם של ימי השואה “לאלתר לתשובה! לאלתר לגאולה!” – אבל לא מתוך תחושה של ריחוק בלבד. יש כמובן הסתר ודין, אבל זו לא התמונה המלאה.

ג.     רחמים בתוך הדין

אז מה כן? עלינו לפקוח את העינים ולראות את הרחמים הנמצאים בתוך, ותוך-כדי, הדינים הקשים. די לעקוב מקרוב אחרי המון סיפורים של אלו ששרדו ונצלו מהתופת: כמה וכמה סיפורי השגחה מופלאים נגללים לנגד עינינו, “גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי”[יט]! ועל כל סיפור שהגיע אלינו כמה וכמה סיפורים ישנם שלא הגיעו, ועוד סיפורים שלא יסופרו לעולם כיון שלא נודעו לאף אדם אלא רק למסובב כל הסיבות ברוך הוא.

האדם המאמין יודע שמאחורי כל המקריות-כביכול, מאחורי הסתר הפנים, ה’ באמת נמצא ודואג לפרטי-הפרטים. יותר מזה, קשה לומר אבל גם בתוך התופת המחרידה, בתוך המיתות המשונות והאכזריות, נמצא הוא בעצמו, מוביל כל אחד ואחת מבניו אהוביו בדרך השמורה לו. מבוסֵס כביכול הקב”ה בדרכי אירופה הארורות, עם קרונות הבקר הדחוסים בואכה מחנות המוות, בגטאות העגומים בהם עוללים שואלים לחם ואין, במחנות העבודה בקור המקפיא ובחום המצמית. צועד בשתיקה לצד בניו ובנותיו, נוטל כל פיסת אפר מהכבשנים, מחבק ומנשק ומאמץ אל לבו, ומכניס לאוצר יקר מכל שעין לא ראתה…

מה מכל זה אנו רואים בעינינו? אפס קצהו אולי. פני הזעם והדין מסתירים הכל בעננה קודרת, אבל האמונה העקשנית רואה את הממד העמוק והנסתר יותר, את הרחמים המטפלים והעדינים שלא עזבונו מעולם. כך ה’פוקוס’ יכול להשתנות ובמקום להרגיש את הדין אנו מסיטים את המבט ורואים המון רחמים רבים.

“מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים” – “מהו מזמור, והלא קינה היא? אלא מזמור ושיר הוא ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא עשה כליה בבניו”[כ]. הנה דוגמה לכך שבתוך הדין הקשה מוצאים נקודה של רחמים, מתמקדים בה ואומרים ‘מזמור’!

כך סיפרו עדי ראיה שצעדו בשארית כוחותיהם באחת מ”צעדות המוות” יחד עם הרבי מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ”ל: לאחר זמן ארוך שאף טיפת מים לא באה לפיותיהם של האנשים (הרשעים ימ”ש לא נתנו להם להתקרב למקור מים), עצרו לחניה טרופה במקום מסוים וממש שאלו נפשם למות. והנה אמר הרבי לסובבים אותו: התחילו לחפור! בכוחותיהם האחרונים חפרו האנשים, בצפרניים ממש, והנה מים חיים נובעים תחתיהם! לאחר זמן אמר הרבי: היתה זו בארה של מרים שצעדה אתנו. רחמים בתוך הדין.

ד.     אור חדש

יש משהו יותר מזה. נחזור דוקא לתחושת החושך והסתר הפנים האופפת אותנו בימי הרעה. מבט עמוק של אמונה רואה מה טמון בחשך עצמו. לכך מובא בחסידות משל עמוק: מעשה ברב ותלמיד, והיה הרב המופלא מאיר פניו ומעניק לתלמידו במנה גדושה מכל טוב חכמתו הרבה, כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והנה, יום אחד, ממש באמצע השיעור, הרגיש לפתע התלמיד שהרב איננו ממש כאן. הדברים אינם שוטפים ובהירים כמקודם, מהלך השיעור משתבש עד שהרב מגמגם… לבסוף נפסק השיעור, הרב הסתלק לו והלך, והתלמיד נותר תמה ומרוחק.

אבל מה באמת קרה? תוך כדי השיעור, ‘הבריק’ אצל הרב שכל חדש לגמרי, תפיסה חדשה ממש שביחס אליה כל מה שנאמר עד כאן איננו שווה כלל. הרב התחיל יותר ויותר לעסוק בתובנה החדשה שנצנצה בו, וממילא הקדיש פחות ופחות תשומת לב למה שהוא עצמו מדבר ומַרצה כלפי חוץ. ככל שגבר הקול הפנימי, כך שֶטֶף השיעור החיצוני הלך והתבלבל, עד שנפסק לגמרי. ובאותו רגע עצמו שבו נפסק השיעור, והתלמיד נותר עזוב ונבוך, אז בשלה אצל הרב ההכרה בדבר החדש, משהו חדש נולד בפנים.

זהו משל למה שמתרחש ב”עולם הפנימי” של הקב”ה בזמן החורבן. בתשעה באב ממש נולד המשיח[כא]. אי-שם במעמקים מתרקם ציור חדש, בניין חדש שכל מה שיש מחוויר לעומתו. לכן הבניין הקיים קורס ונחרב, כדי לפנות מקום לבניין החדש, “סותר על מנת לבנות”. זו הנחמה הכי עמוקה שנמצאת בתוקף החורבן: כל הריחוק שנראה לעינינו באמת מפנה מקום למשהו חדש שעוד יבוא, טוב יותר לאין ערוך מהקיים[כב].

בחשכת הגלות, בעשן הכבשנים, בתוך ייסורי הגוף והנפש של העם היהודי, מתחבא “אור חדש” שעתיד להתגלות. “אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר”[כג]. מהו “אור חדש”? לא מדובר רק בדרגה נסתרת ונעלמת של אור, דרגה כה גבוהה ונעלית שהעולם עוד לא הכיר. לא, מדובר במשהו שעדיין לא היה מוגדר בכלל כ”אור”! אור הוא סוג של התגלות, אבל מעל כל ההתגלויות הקב”ה מוציא – מתוך עצמו כביכול – הארה חדשה לגמרי, אור חדש שעדיין לא היה אור (במושגי החסידות, הדבר נוגע ל”גילוי העצמוּת”, כפי שהודגש הרבה בתורתו של הרבי מליובאוויטש).

אם עברנו את נוראות השואה האחרונה, אזי דווקא אנחנו, “עַם שְׂרִידֵי חָרֶב”[כד], יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאנו צועדים לקראת אור חדש. החשכה העמוקה עצמה היא העדות שכל ‘הציור’ הישן מתעלם, מפני שבפנים – באותו זמן ממש – מצטייר משהו חדש. במחשכי השואה נולד המשיח, אורו העצמי עוד לא ניכר אז לעינינו, אבל אנו מאמינים, באמונה שלמה שהנה הוא יבוא. כך פותח הקב”ה את תשובתו לחבקוק הנביא על הקושיות הנוקבות “עַד אָנָה ה’ שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ”… – “וַיַּעֲנֵנִי ה’ וַיֹּאמֶר… כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר”[כה].

רבי עזריאל דוד פסטג הי”ד היה ‘בעל מנגן’ ידוע, מחשובי חסידי מודז’יץ בוַרשה שלפני השואה. בשנת תש”ב נשלח עם בני משפחתו ברכבת המוות למחנה טרבלינקה. בעודם דחוסים בקרון הבקר, ללא אוויר ומים, כצאן לטבח יובל, פתח רבי עזריאל בשירת “אני מאמין” בניגון שהלחין בעצמו. השירה גברה מרגע לרגע, ורבי עזריאל הכריז שמי שיזכה להנצל מהתופת ולהביא את הניגון לרבי ממודז’יץ באמריקה, הוא נותן לו את חצי חלקו בעולם הבא. אחד החסידים שקפץ מהקרון הצליח, בסופו של דבר, להביא את הניגון ליעדו. מאז, זהו המנון השואה. אני מאמין!

 מעובד מתוך שיעור י”א מנחם-אב תשע”ג