מכון גל עיני
נכתב עלידי
הַשַּׁבָּת נְבָרֵךְ אֶת חֹדֶשׁ נִיסָן, שֶׁיִּכָּנֵס אֵלֵינוּ בְּיוֹם חֲמִישִׁי הַבָּא. בְּנוֹסָף, נִקְרָא בָּהּ אֶת הָאַחֲרוֹנָה מֵאַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת – פָּרָשַׁת הַחֹדֶשׁ. בְּקִצּוּר, אֲנַחְנוּ מֻקָּפִים בְּחִדּוּשִׁים…
בִּרְכַּת הַחֹדֶשׁ הִיא מְאֹרָע חֲגִיגִי אוֹתוֹ אָנוּ פּוֹגְשִׁים אַחַת לְאַרְבַּע שַׁבָּתוֹת. הַחַזָּן יַעֲמֹד עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה בְּיָדָיו, יַכְרִיז עַל מוֹעֲדוֹ הַמְּדֻיָּק שֶׁל חִדּוּשׁ הַלְּבָנָה וְכֻלָּנוּ יַחַד נְבַקֵּשׁ מֵאֵת ה’ חֹדֶשׁ מְבֹרָךְ וְשָׂמֵחַ עִם גְּאֻלָּה קְרוֹבָה. אֶת הַבַּקָּשׁוֹת וְהָאִחוּלִים שֶׁלָּנוּ ‘נַעֲטֹף’ בְּמִלַּת בַּקָּשָׁה אַחַת: יְחַדְּשֵׁהוּ! – “יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וְכוּ'”.
בְּחֹדֶשׁ נִיסָן הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה מְקַבֶּלֶת הַבַּקָּשָׁה מַשְׁמָעוּת מְיֻחֶדֶת, מִשּׁוּם שֶׁחֹדֶשׁ נִיסָן בְּמִנְיָן הַתּוֹרָה הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה – “רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”! אִם כָּל רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא חִדּוּשׁ, אָז רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הוּא הַחִדּוּשׁ הָרָאשִׁי!
אַל תִּשְׁבֹּר
בַּטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי שֶׁלָּנוּ לַצָּפוֹן הָיוּ שְׁתֵּי אַטְרַקְצִיּוֹת מְעַנְיְנוֹת. בֶּטַח אַתֶּם מְהַמְּרִים עַל שֵׁיט בָּנָנָה אוֹ קִיר טִפּוּס בְּגֹבַהּ 15 מֶטֶר, אֲבָל לֹא. אֶצְלֵנוּ אוֹהֲבִים אֶת טִיּוּלֵי הַטֶּבַע, וְלָכֵן כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר ‘אַטְרַקְצִיָּה’ תַּחְשְׁבוּ יוֹתֵר בַּכִּוּוּן הַזֶּה. הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה טִפּוּס, אֲבָל לֹא עַל קִיר מְלָאכוּתִי אֶלָּא הַעְפָּלָה לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַר מֵרוֹן. מְדֻבָּר בְּמַסְלוּל לֹא קַל שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מְיֹעָד לְכִתּוֹת גְּבוֹהוֹת יוֹתֵר, אֲבָל הָרַב שֶׁלָּנוּ, הָרַב חַיִּים, הִתְעַקֵּשׁ – “כִּתָּה ז שֶׁלִּי עוֹשָׂה זֹאת!”. לֹא רַק עַל הַכִּתָּה הִתְעַקֵּשׁ הָרַב חַיִּים, אֶלָּא גַּם עַל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ. אַתֶּם יוֹדְעִים, תָּמִיד יֵשׁ אֶת אֵלּוּ שֶׁרָצִים קָדִימָה וּלְעֻמָּתָם אֶת אֵלּוּ שֶׁזּוֹחֲלִים מֵאָחוֹר וּמְקַטְּרִים עַל אֲרִיכוּת הַמַּסְלוּל. אֵצֶל הָרַב חַיִּים הַתּוֹפָעוֹת הָאֵלּוּ לֹא כְּלוּלוֹת בָּרְשִׁימָה.
כְּבָר בַּכִּתָּה, יוֹם לִפְנֵי הַיְּצִיאָה לַטִּיּוּל, הוּא פָּרַס אֶת מִשְׁנַת הַטִּפּוּס שֶׁלּוֹ: “אֲנִי לֹא רוֹצֶה שֶׁתִּחְיוּ בְּאַשְׁלָיוֹת, זֶה לֹא הוֹלֵךְ לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ קַל. אֲבָל אֲנִי גַּם לֹא הוֹלֵךְ לְוַתֵּר לְאַף אֶחָד”, הוֹדִיעַ בְּחִיּוּךְ מְנַצֵּחַ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם אֶת תֵּאוּר הַמַּסְלוּל, כּוֹלֵל מֶרְחַקֵּי הַצְּעִידָה וְגָבְהֵי הַהַעְפָּלָה הַצְּפוּיִים הוּא תִּמְצֵת אֶת מִשְׁנָתוֹ בַּהַנְחָיָה הַבָּאָה: “לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ זִכְרוּ! אַתֶּם לֹא מְטַפְּסִים אֶת הַר מֵרוֹן, אַתֶּם מִתְקַדְּמִים רַק אֶל נְקֻדַּת הָעֲצִירָה הַקְּרוֹבָה. יֵשׁ לָכֶם סַךְ הַכֹּל עֶשֶׂר דַּקּוֹת הֲלִיכָה. מִי שֶׁיַּחֲשֹׁב רָחוֹק מִדַּי – יִשָּׁבֵר”.
הָרַב חַיִּים מִצִּדּוֹ לֹא הִסְתַּפֵּק בְּדִבּוּרִים. אֶת מַסְלוּל הָעֲלִיָּה שֶׁאָרַךְ שְׁעָתַיִם שְׁלֵמוֹת הוּא חִלֵּק לְמִקְטְעֵי הֲלִיכָה קְצוּבִים וּבְכָל אַחַת מִנְּקֻדּוֹת הַמְּנוּחָה שֶׁבֵּינֵיהֶם הִפְתִּיעַ עִם צ’וּפָּר אַחֵר. בַּעֲצִירָה הָרִאשׁוֹנָה זֶה הָיָה פֶּתֶק עִידוּד עִם הַמִּשְׁפָּט “אִם קָשֶׁה לְךָ – סִימָן שֶׁאַתָּה בַּעֲלִיָּה!”. בַּשְּׁנִיָּה זוֹ הָיְתָה הַזְלָפַת מְנַת מַיִם קָרִים מֵהַבַּקְבּוּק לַפָּנִים הַלּוֹהֲטוֹת, וְכָךְ הָלְאָה. תּוֹךְ כְּדֵי הַצְּעִידָה עָבַר הָרַב חַיִּים בֵּין הַמַּעְפִּילִים וְסִיֵּעַ בַּהֲרָמַת הַמּוֹרָל. לָזֶה פּוּשׁ-דְּחִיפָה מֵאָחוֹר, לָזֶה מִלַּת חִזּוּק. “חֲבֵרִים, זוֹכְרִים? נִשְׁאֲרוּ לָנוּ רַק עֶשֶׂר דַּקּוֹת וְזֶהוּ”, חָזַר וְשִׁנֵּן לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ.
הִתְחַזְּקוּת
לַדֶּרֶךְ שֶׁבָּחַר הָרַב חַיִּים לְסַיֵּעַ לָנוּ בִּמְשִׂימַת הַטִּפּוּס קוֹרְאִים הִתְחַזְּקוּת. מָתַי צָרִיךְ לְחַזֵּק מַשֶּׁהוּ? כְּשֶׁהוּא חַלָּשׁ וְעוֹמֵד בְּכָל רֶגַע לְהִתְמוֹטֵט. אִם כִּסֵּא יָשָׁן מִתְנַדְנֵד צָרִיךְ לְיַצֵּב אוֹתוֹ בְּאֶמְצָעוּת חִזּוּק הַהַבְרָגוֹת שֶׁלּוֹ, וְזֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁעָשָׂה לָנוּ הָרַב חַיִּים. בִּרְגָעִים שֶׁל קֹשִׁי בַּטִּפּוּס אָנוּ עֲלוּלִים לְהִשָּׁבֵר. לְהַחֲלִיט שֶׁ”לֹּא, זֶה מַמָּשׁ לֹא בִּשְׁבִילִי. תָּבִיא מַסּוֹק, כִּי מִפֹּה אֲנִי לֹא זָז מֶטֶר”. בְּמַאֲמַצָּיו חִזֵּק הָרַב חַיִּים אֶת בִּרְגֵי הָרָצוֹן שֶׁלָּנוּ. הִדּוּק מִפֹּה, לְחִיצָה מִשָּׁם וְהִנֵּה תִּרְאוּ – הַדָּבָר אֶפְשָׁרִי!
אַתֶּם יוֹדְעִים מַהוּ הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁקָּרָה בְּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ? “בְּרֵאשִׁית בָּרָא”! בָּרָא מַזְכִּיר לִי בְּרִיאוּת, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁהָעוֹלָם הָיָה חוֹלֶה כָּךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה צָרִיךְ לְהַבְרִיא אוֹתוֹ! הוּא הִזְרִיק לְתוֹכוֹ מְנַת הִתְחַזְּקוּת, שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא. מִזְּרִיקַת הָעִידוּד שֶׁהָעוֹלָם קִבֵּל אָנוּ יְכוֹלִים לִשְׁאֹב כֹּחַ וּלְהַצְלִיחַ לַעֲמֹד גַּם בִּמְשִׂימוֹת שֶׁנִּרְאוֹת לָנוּ בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת. אֵיךְ? עוֹד צַעַד קָטָן, עוֹד מַעֲשֶׂה טוֹב אֶחָד – יַחַד מִצְטָרְפִים כֻּלָּם לְדָבָר גָּדוֹל!
מָה, אַתָּה מֵעֵז?
אֲבָל הִבְטַחְתִּי לָכֶם עוֹד אַטְרַקְצִיָּה, נָכוֹן? אָז הִנֵּה, בּוֹאוּ תִּשְׁמְעוּ מָה הָיָה בְּסִיּוּם אוֹתוֹ מַסָּע. אַחֲרֵי שֶׁכָּבַשְׁנוּ אֶת הַיַּעַד וְהִגַּעְנוּ סְחוּטִים וּמְרֻצִּים לְפִסְגַּת הָהָר, נָסַעְנוּ הַיְשֵׁר לְאֶחָד הַנְּחָלִים בַּסְּבִיבָה. מַגִּיעָה לָנוּ הִתְרַעְנְנוּת, לֹא? כָּךְ מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ מְשַׁכְשְׁכִים בַּמַּיִם הַקָּרִים, מַמָּשׁ “מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה”. אֲבָל הַמְּיֻחָד בְּאוֹתָהּ בְּרֵכָה הוּא הַמַּקְפֵּצָה, וְהִיא נוֹעֲדָה רַק לַנּוֹעָזִים שֶׁבַּחֲבוּרָה [כַּמּוּבָן, רַק בְּנוֹכְחוּת מַצִּיל!]. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר נוֹעָזִים אֲנִי לֹא מִתְכַּוֵּן אֵלַי, כִּי אֲנִי בְּקֹשִׁי מֵעֵז לְהִכָּנֵס לַמַּיִם, אָז מִי מְדַבֵּר עַל קְפִיצָה מִגֹּבַהּ 3 מֶטֶר? אֲבָל הַפַּעַם הֻפְתַּעְתִּי. לֹא מִמִּישֶׁהוּ אַחֵר אֶלָּא מֵעַצְמִי. לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ זֶה קָרָה, פִּתְאוֹם תָּפַסְתִּי אֹמֶץ, עָלִיתִי לְמַעְלָה וּבְלִי לַחֲשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי נָתַתִּי זִנּוּק יָשִׁיר פְּנִימָה.
אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁאִם הָיִיתִי נֶעֱמָד עַל סַף הַסֶּלַע וּמַתְחִיל לְהִתְלַבֵּט לֹא הָיִיתִי עוֹשֶׂה זֹאת. אֵיךְ בְּכָל זֹאת הִתְאַפְשְׁרָה לִי הַקְּפִיצָה? כִּי הֶחְלַטְתִּי לְדַלֵּג עַל כָּל הַשְּׁלַבִּים וְלַחֲשֹׁב רַק עַל הַסּוֹף, עַל הַיַּעַד הַנִּכְסָף. הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֲנִי מִתְנַתֵּק מֵהַמֻּכָּר וּבוֹחֵר לִי בַּיַּעַד הֶחָדָשׁ!
הִתְחַדְּשׁוּת
קְלַטְתֶּם אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין הָאַטְרַקְצִיּוֹת? בַּטִּפּוּס עַל הַר מֵרוֹן הִתְקַדַּמְנוּ בִּשְׁלַבִּים, צַעַד אַחַר צַעַד, וְאֶת עִקַּר הַסִּפּוּק וְהַהֲנָאָה קִבַּלְנוּ מֵהַתּוֹצָאָה הַמִּצְטַבֶּרֶת. הִנֵּה, הַשְׁקָעָה וְהַתְמָדָה מְנִיבִים פְּרִי! הַנּוֹף שֶׁבַּפִּסְגָּה הָיָה רַק הַדֻּבְדְּבָן שֶׁבַּקַּצֶּפֶת. לְעֻמַּת זֹאת, בַּתְּעוּזָה וּבַקְּפִיצָה לַמַּיִם הַכֹּל קָרָה מַהֵר מְאוֹד, כְּשֶׁעִקַּר הַחֲוָיָה הִיא מֵהַחִדּוּשׁ הַמַּפְתִּיעַ וְהַמְּרַעֲנֵן. וְתַאֲמִינוּ לִי, מַמָּשׁ לֹא בְּכֹחוֹת עַצְמִי. כְּאִלּוּ יָד נִסְתֶּרֶת הִיא זוֹ שֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי מִלְּמַעְלָה…
שְׁתֵּי הָאַטְרַקְצִיּוֹת שֶׁלָּנוּ מְבַטְּאוֹת שְׁתֵּי דְּרָכִים שׁוֹנוֹת בַּעֲבוֹדַת ה’ – הִתְחַזְּקוּת וְהִתְחַדְּשׁוּת. הִתְחַזְּקוּת נִצְרֶכֶת כַּאֲשֶׁר אֲנִי מַרְגִּישׁ חֻלְשָׁה. אֲנִי מְיַחֵל לְאֵיזוֹ טְפִיחָה עַל הַשֶּׁכֶם אוֹ דִּבּוּר מְעוֹדֵד, מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ: “רָזִי, אַל תִּתְיָאֵשׁ. גַּם לִי הָיָה קָשֶׁה וּבְכָל זֹאת הִצְלַחְתִּי”, “עוֹד קְצָת מַאֲמָץ, יֵשׁ לְךָ אֶת זֶה…”. הָעֲבוֹדָה הַזּוֹ שַׁיֶּכֶת בְּעִקָּר לַתְּשׁוּבָה שֶׁל חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי. אֵיךְ אֲנִי יוֹדֵעַ? כִּי הָאוֹתִיּוֹת בַּמִּלָּה ‘תִּשְׁרֵי’ מִתְקַדְּמוֹת, אֲבָל מֵהַסּוֹף לַהַתְחָלָה…
אֲבָל חֹדֶשׁ נִיסָן כָּל כֻּלּוֹ חִדּוּשׁ – עַם יִשְׂרָאֵל קָם וְנַעֲשָׂה לְעַם! מָה עִם כָּל הַקְּשָׁיִים? הַכֹּל נֶעֱלַם בְּרֶגַע אֶחָד וְאָנוּ יוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם לְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה. אֲפִלּוּ הָעֵצִים מַרְגִּישִׁים אֶת הַהִתְחַדְּשׁוּת שֶׁל חֹדֶשׁ הָאָבִיב וּמַנְפִּיקִים לָנוּ פְּרִיחָה מַרְהִיבָה. הָאֱמֶת הִיא שֶׁכָּל הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ נִבְרָא כָּל רֶגַע מֵחָדָשׁ. אֶת הַתּוֹרָה שֶׁבְּיָדֵינוּ נִתָּן לְקַבֵּל בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, וְלָכֵן גַּם אֲנִי בְּכָל רֶגַע אִישׁ חָדָשׁ! בְּדֶרֶךְ הַהִתְחַדְּשׁוּת אֲנִי מְרַכֵּז אֶת עִקַּר הַמַּאֲמָץ שֶׁלִּי לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים בְּצוּרָה אַחֶרֶת, חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי, וּלְדַלֵּג מֵעַל כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים. בְּנִסֵּי נִסִּים!
שֶׁנִּזְכֶּה לְרֹאשׁ חָדָשׁ, לְהִתְחַדֵּשׁ!
שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
רָזִי
