הכל ברא לכבודו

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

משנה יסודית זו חותמת את פרקי אבות, "הכל הולך אחר החיתום". מסכת אבות היא כממוצע בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה (כמו בפתיחה "משה קבל תורה מסיני"): לכן יש בה חמשה פרקי משנה, כנגד חמשה חומשי תורה, והפרק הששי הוא ברייתא, כנגד ששה סדרי משנה. חמשת הפרקים הם כנגד התפשטות ה' חסדים (מחסד ועד הוד), והפרק הששי כנגד היסוד הכולל הכל ומוסר למלכות, "מלכות פה תורה שבעל פה". הדבר מודגש במשנה האחרונה שיש בה יחוד יסוד מלכות: היא פותחת במלה "כל" (כינוי היסוד), "כל הנקרא בשמי", ומסיימת במלכות, "ה' ימלך לעולם ועד".

המשנה מלמדת "שהכל ברא לכבודו"[א]. "לכבודו" מתפרש בשתי דרכים, שתיהן אמת וקשורות זו בזו[ב]: א. הכל נברא כדי שהאדם יכיר את כבוד ה'. ב. התכלית היא לגלות את כבוד ה' בעולם (וזה גופא בכך שהאדם מכיר את כבוד ה'), "עבודה צורך גבוה", כדי "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[ג] – פשט הפסוק הוא תיאור שלשה שלבים של התהוות. בפנימיות, פסוק זה ומשנה זו הם מקור מובהק למבנה היסודי של ארבעת העולמות, אצילות-בריאה-יצירה-עשיה[ד] (שגם הם התפתחות של דבר אחד כמו שיתבאר):

"כל הנקרא בשמי ולכבודי" – עולם האצילות. שעולם האצילות עצמו נמשך ממקור עליון, גנוז במחשבת ה' כביכול (כמו טפת הזרע כשהיא עדיין בכח מחשבת האב), המשכה היא קריאה, "כל הנקרא". "שמי" הוא שם הוי' שבעולם האצילות הנקרא "רזא דשמיה". בעולם האצילות מתגלה בגילוי אמתי "ה' אחד", "אין עוד מלבדו", כי עשר הספירות שבו בטלות בתכלית לאור אלקתו יתברך, כמו שֵם הבטל ביחס לעצם. "ולכבודי" היינו גילוי האצילות בעולמות התחתונים, תכלית הכוונה בבריאת העולמות.

"בראתיו" – עולם הבריאה. בריאה היא יש מאין, ומלשון "יציאה לבר", יציאה החוצה מתוך עולם האצילות, מרשות היחיד (יחידו של עולם) לרשות הרבים. בעולם הבריאה יש כבר מציאות נפרדת אך היא עדיין "מציאות בכח", כמו חומר היולי ללא צורה (וללא מציאות בפועל). במשל הולד, עולם האצילות הוא כמו טפת הזרע עצמה, ועולם הבריאה הוא כמו תחלת העבור (לפני שהעובר לובש צורה ממשית).

 "יצרתיו" – עולם היצירה. בעולם היצירה יש 'מציאות כללית', כמו 'מין' כללי ללא אישים פרטיים. "יוצר אור ובורא חשך" – עולם הבריאה הוא 'חשוך' כיון שאין בו מציאות בפועל ואילו בעולם היצירה יש גילוי ראשון של ציור היש. בעיבור, היצירה היא לאחר ארבעים יום של הריון, שאז נכרת צורת הולד ומינו.

 "אף עשיתיו" – עולם העשיה. בעולם העשיה יש כבר מציאות פרטית של ריבוי אישים. עשיה היא לשון תקון (כסיום מעשה בראשית "אשר ברא אלהים לעשות", כדי שאנחנו נעשה-נתקן), שכלול ההתגלות השלמה של הפרטים. יש את עולם העשיה הרוחני ויש את עולם העשיה הגשמי בו אנו נמצאים ובו הרע גובר לעת עתה, עד שיתקיים "ה' ימלך לעולם ועד". המלה "אף" באה לחדש, שאפילו העולם הזה שלכאורה "נח לו שלא נברא" מגלה את כבוד ה'[ה]. אדרבה, התכלית היא דווקא בעולם הזה, והוא הפירוש העמוק של "אף עשיתיו" – "אף" בא לרבות הארת האצילות ולמעלה מהאצילות בעולם העשיה התחתון.

.

נערך ע"י יוסף פלאי, לפי סוד ה' ליראיו שער ארבעה עולמות, שיעור בסוד ה' ח"ז.

[א] נוסח ברכות הנשואין, כתובות ח, א.

[ב] לפי של"ה, תולדות אדם השער הגדול אות קיא; עשרה מאמרות (בהג"ה).

[ג] ישעיה מג, ז.

[ד] וראה מדרש שמואל כאן.

[ה] לפי מדרש שמואל.