להתאהב במלך

פעמיים בכל יום, בקר וערב, אנחנו ממליכים את ה' בקריאת שמע. בפרשה הראשונה אנחנו מקבלים עלינו "עול מלכות שמים" (ר"ת "שמע") ובפרשה השניה אנחנו מקבלים עלינו "עול מצוות". כך אמר ה' לישראל במעמד הר סיני – "קבלתם מלכותי באהבה, קבלו גזרותי".

גם בהכנה למתן תורה, עוד לפני הכרזת "נעשה ונשמע", בה קבלנו על עצמנו מראש את כל גזרות ה', עלתה מתוכנו התביעה "רצוננו לראות את מלכנו!", כבסיס לקבלת עול מלכות שמים. הכתרת המלך דומה לחתונה – כשם שהחתן והכלה כורתים ברית גם המלך והעם כורתים ביניהם ברית. לכריתת הברית בין החתן והכלה יש אין-ספור השלכות בחייהם המשותפים, אבל לכל פרטי-הפרטים של חיי הנישואין קודם הקשר האישי ביניהם – מציאת החן והחזון המשותפים, עליהם מבוססים חיי נישואין מאושרים, בע"ה. לכן, אי אפשר להתחתן בלי שהחתן והכלה יפגשו ויחליטו שהם רוצים זה בזו וזו בזה. באותו אופן, כדי לקבל את עול מלכותו של המלך על העם לראות אותו, להתמלא חשק להמליך אותו ומתוך כך גם לעורר במלך רצון למלוך על העם. ההתמסרות והבטול המוחלטים של העם כלפי המלך – המתבטאים בהשתחוואה אפים ארצה – מגיעים רק כאשר רואים את המלך וחפצים בו באמת.

"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". כשם שלהמלכת ה' קדם הרצון לראותו, כך העמדת מנהיג-מלך אמתי – עד למלך המשיח, לו אנו מקווים – מתחילה מהרצון של "מלך ביפיו תחזינה עיניך". הבסיס למלכות לא יכול להיות רק הסכמה על פרטי הדרך הנכונה להנהגת המציאות (ובאמת גם אי אפשר לצפות את המציאות המשתנה, ולכן אי אפשר לנסח מצע מספיק קולע ומפורט, ובסופו של דבר "לב מלכים אין חקר" בהנהגת המציאות לפרטי פרטיה). העם צריך להתאהב בדמותו של המלך, להתמלא באמון עמוק בו, ומתוך כך לפעול בחשק והתמסרות למימוש חזונו של המלך.

תפקידו הראשון של המלך הוא ללכד את העם – "ויהי בישרון מלך יחד שבטי ישראל". כיצד ניתן לאחד עם של ברי-דעת, בו לכל אחד יש דרך יחודית עם דעה מוצקה על כל דבר? המלך יכול ללכד את העם רק סביב דמותו שלו, כשהוא לוכד את הלב של כולם באמצעות הכריזמה שלו ("הוד מלכות" ונשיאת חן הבאים דווקא מתוך הענוה של המלך).

ניסן הוא "ראש השנה למלכים ולרגלים" ושלשת הרגלים קשורים גם למעגל השנה של מלכי ישראל (כאשר כל חג נקרא עצרת, כינוי למלכות, כפי שנאמר על המלך הראשון "זה יעצֹר בעמי"): הכל מתחיל מלידת העם בחג החרות – כשנולד עם שיש לו רצון חפשי להמליך עליו מלך (שהרי "אין מלך בלא עם"). ההמשך הוא הופעת המלך והצבת חזונו וגזירותיו בזמן מתן תורתנו. סיום התהליך הוא בסוכת שלום הנפרשת על המלכות – כשהמלך והעם מתחברים באהבה ונוצרת מדינה שמחה ומתוקנת.